בין פטיש המיליציות לסדן האמריקני: עיראק על פי תהום

בגדאד ניצבת כיום באחד מצמתי ההכרעה המסוכנים בתולדותיה בעת החדשה. מה שהחל כזירת משנה בסכסוך האזורי, הופך במהירות למערכה רב-ממדית המאיימת לערער את שאריות הריבונות של הממשלים המרכזיים בבגדאד ובחבל כורדיסטן – עם דיווחים על שחיקה עמוקה ביציבות המדינה, הנובעת משילוב קטלני של חיסולי בכירים, לחץ בינלאומי בוטה וקריסה כלכלית מתהווה.

בתחילת השבוע דווח על חיסולו של אבו עלי עסכרי, בכיר מאוד במיליציית "כתאאב חזבאללה" הנאמנה לאיראן; חיסול אשר סימן עליית מדרגה משמעותית במאבקים המקומיים. מעבר לאובדן הפרסונלי, האירוע מדגיש את העובדה שארגוני הטרור השיעיים כדוגמת כתאאב חזבאללה ואל-נוג'באא, הפכו למטרה ישירה לסיכולים ממוקדים של האמריקנים. האסטרטגיה האמריקנית הנוכחית, שניתן לכנותה "Degrade and Destroy" (החלשה והשמדה), מבקשת לכתוש את שדרת הפיקוד והתשתיות של המיליציות, תוך ציפייה שגורם עיראקי מקומי, ככל הנראה יחידות לוט"ר המאומנות על ידי ארה"ב, ישלים את המלאכה ויפרק את הארגונים מבפנים.

המצב הפוליטי מחריף את המשבר: כבר חודשים ארוכים שגם בבגדאד וגם בארביל, בירת החבל הכורדי האוטונומי, אין כיום ממשלה מתפקדת, זאת על רקע סכסוכים ותככים שמונעים הקמת ממשלה.

ממשלת המעבר של מוחמד אל-סודאני בבגדאד מתמרנת בתוך "מרחב חנק": מחד, היא סופגת איומים פיזיים ברצח מצד המיליציות אם לא תתיישר עם הקו האיראני; ומאידך, היא חשופה ללחץ אמריקני בוטה וחסר תקדים, הכולל דרישות להדחת אנשי מיליציות ממנגנוני הביטחון וחשיפת רשימות שמיות של פעילי טרור ב"אזור הירוק", הרובע המבוצר בו שוכנים מוסדות ממשלתיים ודיפלומטיים שונים. אל-סודאני מצידו, שהוא אמנם שיעי אך אינו נמנה על נאמני המיליציות, מנסה להלך בין הטיפות: לא להרגיז את המיליציות כדי למנוע כאוס, לא להרגיז את האמריקנים כדי למנוע הדחה, וגם לנסות למצוא פתרונות למשברים הדיפלומטיים והכלכליים.

לצד האיום הביטחוני, עיראק מתמודדת עם משבר אנרגטי וכלכלי חריף. סגירת מיצרי הורמוז והשיבושים בייצוא הנפט חנקו את הכנסות המדינה, התלויה לחלוטין בזהב השחור. התוצאה המיידית היא חוסר יכולת לשלם משכורות למגזר הציבורי העצום, דבר שמעלה את רף התסכול ברחוב הסוני והשיעי כאחד ומלהיט את הרוחות הלוהטות ממילא. המתחים בין בגדאד לארביל סביב סוגיית צינורות הנפט לטורקיה רק מוסיפים שמן למדורה, כאשר הכורדים מאשימים את הממשלה המרכזית שאינה עושה מספיק כדי להגן על שדות הנפט המופגזים תדיר בידי המיליציות – ובבגדאד מאשימים את הכורדים שאינם מאפשרים הזרמה מוגברת של נפט צפונה במקום הנתיב הדרומי החסום בידי איראן.

עד כה העדיף הממסד הדתי בנג'ף, אחת מערי הקודש השיעיות, לשמור על עמדה זהירה. למרות גילויי סולידריות סמליים עם העם האיראני – להבדיל מהמשטר – הממסד נמנע מקריאה לג'יהאד או לתמיכה אקטיבית במיליציות. חוסר המעורבות הזה מעורר זעם בקרב הדרג הלוחם של המיליציות, שרואה בשתיקת הממסד הדתי בגידה ב"התנגדות". מציאות זו יוצרת שסע בתוך המחנה השיעי, בין אלו השואפים לשמר את המדינה העיראקית לבין אלו המבקשים להפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי האיראני.

מבחינת ישראל, הצרות הפנימיות של הזירה העיראקית מייצרות מעין "הפרעת קשב" מבצעית מצד המיליציות, שמתמקדות פחות בירי לעבר העם היושב בציון ויותר ביעדים פנימיים. בשלב זה, היקף הירי לעבר ישראל נותר מצומצם באופן יחסי, בעוד שעיקר האש מופנה לעבר נכסים אמריקניים, שדות נפט, בסיסים בכורדיסטן ויעדים דיפלומטיים. עם זאת, אין לראות בכך רגיעה; המיליציות העיראקיות משמשות כזרוע התשה שנועדה לרתק את ארה"ב לאזור ולשבש את נתיבי האנרגיה העולמיים, בהתאם לתוכנית הסדורה של טהראן.

המשמעות האסטרטגית עבור ירושלים היא כפולה: ראשית, עיראק מהווה "גשר יבשתי" ומרחב שיגור פוטנציאלי לכטב"מים וטילים, גם אם כרגע המיקוד שלהן הוא פנימי ונגד ארה"ב. שנית, קריסת המשילות וההפצצות בעיראק עשויות להוביל לכאוס ביטחוני שיאפשר לבכירי דאע"ש, הכלואים כיום בבתי סוהר ברחבי עיראק, לפרוץ החוצה, מה שיערער מחדש את גבולות המזרח התיכון – ואולי אף יציג את המיליציות כ"גיבורות השעה" שידחקו את רגלי דאע"ש אם אלו ישובו לקדמת הבמה.

לסיכום, עיראק נמצאת בנקודת רתיחה. השחיקה במעמד הממשלה, הלחץ הכלכלי הכבד והעימות הישיר בין ארה"ב למיליציות – ובין המיליציות לממשלות בבגדאד ובארביל – הופכים את המדינה מזירה ריבונית לשטח הפקר שבו ההשפעה האיראנית נאבקת על הישרדותה מול כוח צבאי אמריקני נחוש. עבור ישראל, המעקב אחר המיליציות בעיראק הוא קריטי למניעת היווצרות חזית מזרחית קורסת ובלתי נשלטת.