טיול במזרח הקרוב

מי שיפקוד היום אתרי טבע ומורשת ביהודה ושומרון, יפגוש מן הסתם אנשים ומשפחות שכמוהו מגיעים לטייל או להשתכשך במים. המעיינות הסמוכים ליישובים הפכו זה מכבר לאתרי בילוי פופולריים לתושבי היישובים בסביבה וגם למטיילים מרחבי הארץ. מסלולים רבים שהיו ידועים רק למעטים הופכים בהדרגה לנחלת הכלל. לא תמיד המצב היה כך. לאחר האינתיפאדה השנייה, בראשית שנות האלפיים, חלה ירידה תלולה במספר המטיילים ביהודה ושומרון. מטיילים מעטים פקדו את האתרים השונים, לעיתים בליווי צבאי, ולא פעם מטיילים שיצאו לטייל באופן עצמאי הותקפו בידי מחבלים.

אחד הסיפורים הקשים אירע בשנת 2007 כאשר דוד רובין ואחיקם עמיחי, שני חיילים בחופשה מקריית ארבע, יצאו עם ידידתם לטיול בנחל תלם. במהלך הטיול הם הותקפו ונרצחו בידי מחבלים. אך דווקא המקרה הטראגי הזה היה נקודת מפנה בתחום הטיולים הלא ממוסדים באזור יהודה ושומרון. לאחר השבעה יצאו בני משפחה וחברים של דוד ואחיקם לטייל במקום הרצח. הטיול הזה הביא את דוד סעייד, חברם של השניים, ליזום קבוצה בשם "מטיילי דוד ואחיקם". בתחילה הם היו קבוצת חברים שטיילו בכל יום שישי לזכרם, ועם השנים הפורמט התרחב.

"רוב המתיישבים הכירו עד אז את הגדרות והכבישים, אבל המרחב עצמו היה מעבר להרי החושך", משחזר סעייד את ימי הקבוצה הראשונים. "אצל דוד ואחיקם זה היה פשוט: זה שלנו ואנחנו צריכים להכיר את זה".

הקבוצה החלה את פעילותה באזור הר חברון, ובהמשך התרחבה לאזורים נוספים ביהודה ושומרון, וממשיכה לטייל עד היום. המסלולים הם למיטיבי לכת, האוכלוסייה מגוונת. לעיתים הם מקיימים גם טיולים ליליים, ולעיתים, כשמתכננים להקיף מרחב גדול במיוחד, יוצאים לטיולי אופניים. "העניין העיקרי הוא להדגיש שחלק ממרקם החיים ביהודה ושומרון הוא גם טיולים במרחב", מדגישים בקבוצה. הטיולים הם ללא עלות, ואין צורך להירשם מראש. הפרסום עובר מפה לאוזן. בעבר היה זה מפה לאוזן ממש, ועם השתכללות אמצעי הטכנולוגיה הפכה קבוצת הווטסאפ לאמצעי התקשורת. לאחר שהתמלאה ביותר מאלף חברים נפתח ערוץ ווטסאפ המאפשר לעקוב אחר הפעילות. "מבחינתנו הקו המנחה הוא: במקום בו יעבור המטייל היהודי, שם יעבור הגבול", אומר סעייד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עתיה זר מחנכת מחוץ למסגרת

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

ההיסטוריה לא נעצרת בקו הירוק

בשנה שבה הוקמה קבוצת 'טיולי דוד ואחיקם', החל לטייל באופן קבוע בשומרון גם דביר רביב, אז חייל משוחרר צעיר והיום דוקטור ומרצה לארכאולוגיה באוניברסיטת בר אילן. סיור עם הרב יואל אליצור בארמונות החשמונאים ביריחו הדליק אותו וגרם לו לרצות לטייל ולחקור את השטח. בתחילה השתתף בסיוריו של מאיר כהנא מעפרה, שיש המכנים אותו "אבי מורי הדרך", ובהמשך החל לטייל לבד, עם בני משפחה וחברים, במעגל שהלך והתרחב. לטיוליו קרא 'מטיילי ארץ התנ"ך' לזכר חברו שלמה קרויזר. במשך שש שנים טייל ברציפות, טיולים למיטיבי לכת, בקונספט שקרא לו "לטייל עם המקורות". הטיולים היו רובם מיישוב לישוב כדי שהמטיילים יוכלו להשאיר את רכבם בנקודה בטוחה. כך הלכו מנווה צוף לאריאל או מעינב לחרמש. פעם בשנה התקיים מסע ארוך בן כמה ימים. רביב בחר מסלולים מרוחקים מכפרים ערביים ומאזורים מאותגרים מבחינה ביטחונית, והוא מזכיר בהקשר לכך את חברו אהרון טבגר, שגם הוא התמיד לטייל עם קבוצות אך במקומות מאתגרים יותר. הקבוצה של רביב הלכה וגדלה למרות אמצעי התפוצה הדלילים שהיו אז.

אחת מנקודות הציון החשובות בשביל רביב הייתה טיול רב משתתפים למבצר ארומה סמוך לאיתמר, שאותו ארגן בשנת 2010 ובמהלכו נעצר בתואנה שנכנס לשטח צבאי סגור. "מבחינתי זו לא הייתה חוויה טובה", הוא משחזר, "אבל התוצאה הייתה שהצבא הבין שיש ציבור גדול שרוצה לטייל בשטח, והתחיל לאפשר את זה יותר".

הניסיון שצבר בשנות הטיולים הביא אותו לכתוב יחד עם נתנאל אלינסון את 'המדריך למטייל בשומרון', שני כרכים ובהם מסלולים מפורטים, מחולקים על פי אזורים, כשעל כל טיול מצוינת בין השאר רמת הזהירות הביטחונית הנדרשת בו. במהלך השנים האלה למד רביב לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, ולקראת סיום לימודי הדוקטורט הפסיק עם טיולי יום שישי, לא לפני שהביא לטיול האחרון קרוב ל־600 איש לעינות בידאן בשומרון. בכובעו הנוכחי כמרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל הוא עורך חפירות ארכאולוגיות וסקרים בשטחי יהודה ושומרון, ומביא למקום סטודנטים בסיורי מחקר.

אחד מאלה שהשתתפו ב'טיולי דוד ואחיקם' ובטיולים של דביר רביב היה תושב מצפה יריחו, חובב טיולים בשם עמית אררט. בהשפעת טיולים אלה החליט להפוך את חיבתו לטיולים למפעל חיים. אררט, אח במקצועו, מומחה לגריאטריה ושיקום, סיפר לרופא שעבד עימו על הטיולים שבהם השתתף. הרופא, ד"ר חזי הורן, שידך בין אררט לבנו, עמית הורן, והשניים החלו להוציא יחד קבוצות לטיולים. השם 'עמיתים לטיולים' נבחר באופן מפתיע בלי קשר לשמותיהם של השניים, אלא כהגדרה של מטרת הקבוצה – לחקור יחד את הארץ. הקבוצה הפכה עם השנים לאימפריית טיולים שמטיילת בכל הארץ, עם מאות מטיילים מכל גוני החברה ועשרות אלפי עוקבים.

"הסלוגן של 'עמיתים לטיולים' הוא 'אוהבים וחוקרים את הארץ ברגליים', זו המטרה שלנו", מסביר אררט. "לא תיירות או אטרקציות, אלא להכיר את הארץ. והארץ כולה זה סיפור אחד, שלא מפסיק או מתחיל בקו הירוק", הוא מדגיש. "דרך הטיול מבינים שהארץ היא זו יחידה אחת. אם אתה מדבר על מלחמת העולם הראשונה אז היה קרב בבאר שבע, והיה גם קרב גדול בנחל תרצה. את הסיפורים התנ"כיים אתה לא מחלק לשניים. למשל, גדעון זה לא רק עין חרוד, הסיפור התחיל בלב השומרון".

אררט מציין כדוגמה גם את הרכבת החיג'אזית שעברה בצפון השומרון, המשתלבת עם סיפור רכבת העמק והרכבת לאל־חמה. 'עמיתים לטיולים' הצליחו להנגיש אתרים שהיו מחוץ לתחום במשך שנים. הדרך לארמונות החשמונאים ליד יריחו הייתה חסומה כשהתחילו להגיע לשם, והיום יש באתר שימור ופסטיבלים בכל חופשה. תהליך דומה עבר על הסרטבה, שהפכה עם השנים למיינסטרים עם כביש עד לפסגה וחפירות מסודרות. הם היו מהראשונים להגיע לבריכות שלמה בגוש עציון, שנמצאות בשטח A והביקור בהן דורש אישור מיוחד.

אררט מספר על סיורים מאתגרים נוספים שקיימו כמו בתל בלטה בשכם, בכפר סמוע בהר חברון, באתר 'אלוני ממרא', בתל תרצה, בעינות בידאן ובתל דותן. "אנשים הגיעו לקבוצה והבינו את האחידות של סיפורי ההיסטוריה. לא הלכנו לטייל בשומרון דווקא כדי להפגין נוכחות, אלא כי זה חלק מהסיפור", הוא אומר. "ברגע שאתה מאהיב את הארץ אתה הופך את המקום למוכר ופורץ אל הקהל. קודם אל קהל החוקרים, אחר כך חובבי הטיולים, ואז מגיע לקהל הרחב. זה תהליך".

גם אררט מזכיר את עינות בידאן כטיול ראוי לציון. עינות בידאן הם מעיינות שופעים למרגלות הר כביר הסמוך לשכם, שנמצאים בשטח A ונדרש תיאום ביטחוני יחסית מורכב כדי להגיע אליהם. "שנים אמרתי לאנשים 'אני רוצה להגיע לעינות בידאן, אבל להגיע באוטובוסים, כמו הקייטנות של הערבים, כי זה שלי כמו שזה שלהם. וככל שאתה מטייל ברציפות והקצינים סומכים עליך ורגילים אליך, אז גם בקשות גדולות מתקבלות. וככה הצלחנו להגיע לעינות בידאן כמה פעמים", מספר אררט.

עוד טיול שדרש תיאום ביטחוני מורכב היה לפני 11 שנים. אררט מספר על אוטובוס מטיילים שנסע לחומש החרבה, משם הלכו רגלית לשייח' אבו יזיד (שם קיימת היום חוות 'שובה ישראל', שעלתה השבוע לכותרות עם הירצחו של הנער יהודה שמואל שרמן הי"ד). "משם הלכנו לג'בל חורייש, ירדנו לבסיס הצנחנים של סנור, ויצאנו לכיוון תל דותן בחזרה לריחן. זה היה טיול בעומק השטח, עם טיפוסים תלולים", הוא מספר, ומזכיר את הקושי שהיה בתיאום הטיול מכיוון שדרש תיאום עם שתי חטיבות צבאיות במקביל, חטיבת שומרון וחטיבת מנשה. בשנים האחרונות החל אררט גם ב'סיורי חוות' יחד עם שותפו יגאל אנקרי, שכיום מוציא לבד סיורים כאלה. "זה אירוע מרשים. הוצאנו יותר מ־30 סיורי חוות, ובכל סיור זה שיירות של 35 כלי רכב שנוסעים על הכביש ומבקרים בחוות".

מבצע בלשי לאיתור מסלול

קבוצה ייחודית נוספת היא 'החרגבים', הכוללת שלושה חברים: בן ציון אפרסמון, שיראל חרלפ ועופר קלרמן. השלושה מטיילים בכל יום שישי כבר יותר מעשור, בכל מזג אוויר. הם מתמקדים בשטחים הפתוחים ובמקומות שאינם מטוילים, לעיתים בסמיכות לכפרים ערביים או בתוכם.

"אנחנו רוצים שהנושא של שטחים פתוחים לא יהיה מגבלה", אומר אפרסמון. "כשלא מסתובבים בשטח וסגורים בגדרות, השטח נשאר של הערבים ואנחנו היהודים לא מכירים כלום". איתור השטח לטיול דומה לעיתים למבצע בלשי: הוא כולל חיפוש במפות ישנות וקריאה בספרים כמו 'מדריך ישראל' הישן, וחיפוש נקודות עניין בדפי פייסבוק של כפרים ערביים. "למשל בכפר אום צפא פרסמו על מעיין ששיפצו שלא מופיע במפות, ולפי התמונות הבנתי איפה זה. עשינו השוואה עם תצלום אוויר, ואז מצאנו איפה זה והלכנו לשם", הוא מספר. כך מצאו גם מאוזולאום רומי מפואר ליד הכפר תייסיר בצפון השומרון, שהוזכר במדריך ישראל אך לא הופיע במפות.

אפרסמון מבקש לשנות את התפיסה: "אנשים שואלים אותנו: מאיפה לאיפה הלכתם? ואני אומר: אני מטייל בוואדי הזה. כמו שאנשים מטיילים בנחל כזיב ולא שואלים אותם מאיפה לאיפה. לצערי לא מכירים את השטח, רק את נקודות היישוב היהודיות, ואני רוצה שיכירו את השטח. לפני שלוש שנים אמרנו לעצמנו שכדאי לעשות טיול ציבורי, שעוד אנשים יכירו את השטח וידעו שאפשר לצאת מגדרות היישובים. הטיול היה מוצלח, ומאז כל חודשיים אנחנו עושים טיול פתוח לציבור. בדרך כלל מגיעים בסביבות 70 אנשים".

'חרגבים' מתחזקים ערוץ טלגרם פעיל שבו הם משתפים את העוקבים בתמונות, בסרטונים ובמפה המתארת את המסלול שבו טיילו באותו שבוע. מבחינתם ההבטחה האלוקית המוזכרת בספר דברים, "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה", היא צו שמתקיים כפשוטו.

קבוצה נוספת שנולדה בהשראת הקבוצות הקיימות היא 'מטיילי עמיחי', שהוקמה בידי שלושה חברים שגדלו יחד באזור בנימין: ידידיה שילר, אורי יעקבסון ונעם ירחי. "שלושתנו אהבנו מאוד לטייל ביחד", מספר ידידיה שילר, "ותמיד היינו מתוסכלים מזה שאנחנו מטיילים בכל הארץ, ורק ליד הבית שלנו זה לא רלוונטי לטייל או שזה מסובך. הרגשנו שאנשים לא מכירים את המקומות וגם פוחדים ורצינו לפרוץ את המחסום הזה". השלושה החלו לארגן טיולים זמן קצר לפני 7 באוקטובר. לאחר שפרצה המלחמה הציעו לבניה ונינו, חברם לספסל הלימודים בישיבת אלון מורה, להצטרף למארגנים ולקרוא לקבוצה על שם אחיו עמיחי שנהרג בכפר עזה. "הקמנו קבוצה. בהתחלה זה היה קצת חלטורה, אבל לאט לאט גיבשנו צורה. הבאנו מדריכים מקצועיים, למדנו לעבוד מול הצבא", מספר ידידיה.

בטיולים אלה משתתפים בדרך כלל כמה עשרות מטיילים מכל גוני הציבור. "אנחנו משתדלים לטייל במקומות שבהם לא נדרשת כמעט אבטחה, כדי שהמשתתפים ירגישו בטוחים אחר כך לטייל שם בעצמם. אנחנו רוצים שאנשים יכירו ויאהבו, כי מי שלא מכיר לא יאהב", אומר שילר. "המטרה שלנו היא לגרום לאנשים להרגיש בטוח לטייל, ושיטיילו בלעדינו", מוסיף בניה ונינו, ומזכיר מסלולים שטיילו בהם, שבעבר נחשבו למאתגרים, כמו מסלול מנווה צוף לבית אריה, ואדי זרקא או פרסת שילה, שהיום יש בהם זרם מטיילים גובר. "אנחנו רוצים לכבוש את ארץ ישראל ברגליים", הם אומרים.

לא רק קבוצות אלא גם יחידים חשו כי הטבע המרהיב ליד הבית קורא להם, בניגוד להרגל שטיול הוא יציאה רחוקה לדרום או לצפון. עשהאל נמיר, מורה דרך תושב קידה ומנהל מרכז סיור ולימוד חדש במעלה אדומים, החליט להוציא בעצמו קבוצות מטיילים לטבע הקרוב לבית, בדגש על הנחלים היורדים משומרון ובנימין לבקעה. "התחלתי לטייל בעצמי", הוא מספר, "וקלטתי שבעצם אנשים רגילים לטייל במסלולים קבועים, כשפה ממש ליד הבית יש טבע מטורף. הרגשתי שאני חייב לחשוף את האנשים לזה". נמיר מתחבר לרעיון המפגש בין הגבולות: גבול של נחלות השבטים, גבול בין ההר למדבר, ומרגיש שזהו אזור שבו אפשר גם לדבר בשל כך על צדדים שונים בנפש.

המלחמה קטעה סדרת טיולים שהחל להוציא מההר לבקעה. "המסלולים היו קיימים ומסומנים מזמן", הוא מוסיף, "אבל כמעט לא טיילו בהם בגלל המצב הביטחוני. היום בגלל כל החוות בדרך, מרגישים הרבה יותר בטוח. לפני שלוש שנים זה היה הרבה פחות רלוונטי מבחינה ביטחונית. וגם מבחינה טכנית, האפשרות להשאיר רכבים בחוות עוזרת מאוד בתכנון הטיול". נמיר מזכיר את נחל העוג'ה, שבעבר הטיול בו היה כרוך במתח ביטחוני וכיום הוא גן לאומי ומלא במטיילים ישראלים.

גם נתנאל וילנר, רכז הדרכה במרכז סיור ולימוד שומרון, מעיד כי החוות שינו את התמונה לחלוטין. "היום בזכות החוות כל השטח כבר לא מעבר להרי החושך", הוא אומר ומספר על מסלולים שהפכו לנגישים יותר בזכות החוות, כמו ואדי וחיתה מתחת לכוכב השחר, או מבצר צרדה מעל פדואל, שבעבר הטיפוס אליו היה מייגע והיום הוא נגיש הרבה יותר. לדבריו, גם הידיעה שבעת הצורך ניתן יהיה להזעיק מישהו מהחווה מגבירה את תחושת הביטחון בשטח. וילנר מתאר סיור רב משתתפים שהחל בחוות מעוז שאול ליד אבני חפץ, והגיע עד שכונת נופי גדעון הסמוכה לקדומים, דרך נחל תאנים. גם הוא מזכיר את שייח' אבו יזיד שעליו נמצאת חוות 'שובה ישראל', מקום שעד לפני שנה בקושי היה אפשר להגיע אליו בג'יפ והיום הוא נגיש לכל כלי רכב. כך גם הר בזק.

מדוע מתנגדת הוועדה לשביל מזרחי?

מרכז סיור שומרון מארגן טיולים באופן ממוסד, ודווקא מן המקום הממוסד הוא מבקש להביא את הקהל אל האזורים שכף רגל יהודית לא דרכה בהם זמן רב. מדריכי המרכז עברו לא מזמן השתלמות מדריכים בשא־נור. בחורף האחרון הם הוציאו סדרת סיורים בשם 'הר ועומק' במטרה להביא את הציבור הרחב גם לאזורים הפחות מוכרים. ככלל אפשר לומר כי מרכזי הסיור ביהודה ושומרון, כמו כפר עציון, עפרה, סוסיא וכאמור מדרשת שומרון, המשיכו לטייל ולהוציא קבוצות מאורגנות גם בשנים שהיו מאתגרות יותר מבחינה ביטחונית, ובכך שמרו על רצף טיולים ומטיילים לאורך השנים, בדגש על המסלולים שנחשבים למוכרים יותר.

יאיר אלמקייס, ראש מרכז סיור ולימוד שומרון, מציג זווית פחות אופטימית בכל הנוגע לטיילות הממוסדת. "הטיילות הבודדת היא בעלייה מתמדת, אבל בכל מה שקשור לטיילות ממוסדת אנחנו לא במקום טוב", הוא אומר. "הסיכוי להפוך מקום לתיירותי או מטויל זה הוא דרך מערכת החינוך. זו המערכת שמטיילת הכי הרבה ומוציאה מיליון וחצי מטיילים בשנה. בתי הארחה ותיירנים לא חיים מהמטייל הבודד, אלא מהמסה הקריטית של מערכת החינוך. לצערי עוד לא פיצחנו את זה".

אלמקייס מצביע על שתי סיבות הגורמות למיעוט הטיולים של מערכת החינוך ביהודה ושומרון: "הרבה בתי ספר לא באים כי מספיק הורה אחד שיעשה עניין או יפחד והם ירדו מזה. הסיבה השנייה והחריפה יותר היא האוטובוסים הממוגנים, שהצורך בהם מייקר מאוד את הטיול". אלמקייס מצביע על מעגל שלפיו ההנחיות למשרד החינוך מגיעות מהצבא שקובע היכן נדרש אוטובוס ממוגן והיכן לא, והצבא מושפע מהתושבים ומתחושת הביטחון שלהם. כשמועצה שמה דגש על מיגון היא תקבל תקציבים למיגון, וזה ישפיע גם על הגישה של הצבא. "אנשים אומרים לי שצריך עוד אוטובוסים ממוגנים. אני חושב שזו טעות. מאות אלפי התושבים שחיים כאן לא נוסעים ברכבים ממוגנים. אנחנו לא יכולים להתנהל כמו בסיס צבאי, צריכים חיים נורמליים. בשורה התחתונה, אם רוצים טיילות צריך להוריד את הדרישה לאוטובוסים ממוגנים ולהפסיק לפחד".

דבריו מכוונים להסעות מטיילים בלבד ולא להסעות תלמידים למוסדות החינוך, והוא ממשיך: "ברגע שאני כמורה דרך אומר לתיירים: 'עכשיו עולים על אוטובוס ממוגן', כל החוויה משתנה". אלמקייס מציין לשבח את מועצת גוש עציון שהצליחה לבטל את דרישת האוטובוסים הממוגנים, ולא בגלל שמצבם הביטחוני טוב יותר, לדבריו, אלא מתוך הבנה שזו הדרך להפוך את המקום ל'בית ישראלי'. אלמקייס מזכיר גם את פרויקט סינון העפר המגיע מהחפירות בממלכת שומרון הקדומה בסבסטיה שנפתח בשבי שומרון, פרויקט דומה לזה הנמצא בירושלים למרגלות הר הבית, שהוא מקווה שימשוך מטיילים רבים, כולל אלה של משרד החינוך.

פרויקט דגל של אלמקייס, כחלק מפרויקט שמוביל ארגון 'אשכולות' המאגד את מרכזי הסיור, הוא "שביל ישראל המזרחי". השביל, שעתיד להיקרא 'שביל קדם', באורך 500 קילומטרים, מתוכנן להתחיל בהר עמשא שבדרום הר חברון ולעבור דרך עין גדי, צפון מדבר יהודה, גוש עציון וירושלים, מזרח השומרון ובקעת הירדן, עד לחיבור עם עמק המעיינות. "זה שביל מאוד חשוב, והוא ישנה את עולם התיירות", משוכנע אלמקייס.

הוא מספר כי השביל נתקל בהתנגדות של הוועדה לסימון שבילים. "הם טענו שזה כדי לא לפגוע במיתוג של שביל ישראל, ולא מתוך התנגדות פוליטית. ואנחנו שאלנו: 'אם זה לא פוליטי, למה הגולן וירושלים לא חלק משביל ישראל? נראה שההתנגדות ליוזמות מעבר לקו הירוק נמצאת כבר בדי־אן־איי של ותיקי המערכת". הרעיון נולד לפני שנים, ובימי הממשלה הנוכחית הוא צבר תאוצה. אלמקייס מדגיש כי מדובר בתכנון מאוד מקצועי ומדוקדק. הוא עצמו חלק מוועדת ההיגוי של השביל. "השביל הזה הוא לא פחות מהיסטוריה", הוא אומר, "הוא עובר בהרבה תאי שטח, בין חום המדבר והקור של ההר, והרבה אתרי מורשת של ישראל המקראית".

הוא והצוות הולכים בעצמם את כל המקטעים, רוצים לחוש מה ירגיש המטייל בשביל. האזורים שבהם יסומן השביל נחשבים לבטוחים, ובכל מקרה יהיו המלצות לכל מקטע מבחינת ההגנה הנדרשת. "המציאות הביטחונית השתנתה", הוא אומר, ומזכיר אף הוא את החוות שתופסות את השטח הפתוח ותורמות לתחושת הביטחון. ממש לאחר חג הפסח אמור צוות הסימון להתחיל לסמן את השביל.

המשותף לכל יוזמי הטיולים הוא הבקיאות הנרחבת שלהם בידיעת הארץ. הם מכירים שם של כל חורבה, מתארכים קירות אבן ומזהים מקומות תנ"כיים. אצל חלקם הידע נרכש תוך כדי הטיולים, אחרים הביאו אותו מהבית. לא פעם נחשפו בטיולים אלה עתיקות ומקומות שלא היו ידועים, כמו מערכות מסתור בהר חברון ומצודה צלבנית שהתגלו בידי מטיילי דוד ואחיקם, מבצר חשמונאי בנחל נטוף שזיהה דביר רביב, זיהוי תל תענך ואתרים נוספים בידי 'עמיתים לטיולים' ועוד. "המטיילים הם העיניים בשטח", אומר ד"ר רביב, "הם מעבירים דיווחים וזה מאוד מקדם את המחקר". גם הצבא למד להיעזר בקבוצות המטיילים שמכירות היטב את השטח. דוגמה בולטת לכך הייתה בשנת 2014, סביב חטיפת שלושת הנערים, אז המטיילים המנוסים הובילו את החיפושים והיו אלה שזיהו את המקום שבו הם הוסתרו.

מהפכת הטיולים ביהודה ושומרון צוברת תאוצה. קהל חוקרים וחובבי טבע, משפחות וצעירים, רוכבי אופניים, אופנועים וטרקטורונים, כל אלה חשים פחות ופחות בקיומו של קו ירוק, שהיה מחסום פסיכולוגי עד לא מזמן. הקרדיט הוא ליזמים שהמשיכו לטייל גם כשתחושת הביטחון לא הייתה בשיאה, והביאו איתם רבים נוספים. "מבחינתי, ברגע שהתחברתי לעוד אנשים שגם הם, כמוני, רוצים להאהיב את הארץ שלנו, אני יכול להביא לידי ביטוי את האהבה שלי", מסכם עמית אררט, "לי האהבה הזאת היא חד־משמעית, אבל אם אשאיר אותה אצלי, אהיה כמו מישהו שיש לו אוסף בולים והאוסף נשאר סגור בקופסה".