שינוי לדורות

כשמשטר נופל, כולם נוטים לחגוג. הרחובות מתמלאים, הפסלים מתפרקים, הדגלים מתחלפים. אבל כאשר מנתחים במושגים של קבלת החלטות, מבינים את מה שהיסטוריית המשטרים מלמדת שוב ושוב: החלפת שלטון היא הקלה שבמשימות. האתגר האמיתי הוא מה שנשאר בתודעתם של אנשים שחיו עשרות שנים בתוך מערכת שעיצבה את מחשבותיהם, פחדיהם ונאמנויותיהם.

איראן עומדת היום לפני רגע גורלי. יחד עם זאת, ללא תהליך מכוון ועמוק של שינוי תודעה, מה שמדענים מכנים re-education  או de-radicalization – הסיכוי שנראה את אותה גברת בשינוי אדרת הוא גבוה ביותר. פנים חדשות, רטוריקה חדשה, אבל אותם מבני כוח, אותה תרבות ציות ואותה תשתית של דיכוי.

עוד בטרם נדבר על שנאת ישראל או על אמריקה מצד העם האיראני, יש לעמוד על דבר יסודי יותר בהבנת השפעתן של עשרות שנות חיים בתוך דיקטטורה על האנשים שנולדו לתוכה. האזרח האיראני הממוצע גדל בחברה שבה שאלות מסוימות אינן נשאלות. לא מתוך פחד מיידי, אלא מפני שהוא למד בכל סביבות חייו, בבית, בבית הספר וברחוב שישנן מחשבות שאין להן מקום. הדיקטטורה המתוחכמת אינה רק כולאת גוף כי אם מאלפת את המוח לצנזר את עצמו. פסיכולוגים מכנים זאת "מדיניות פנימית של שתיקה" ומתכוונים למנגנון שבו האדם מפנים את הגבולות כל כך עמוק, עד שאינו זקוק עוד לשוטר מחוץ לדלת, שכן הוא נהיה לשוטר של עצמו.

לכך מצטרפים עשורים של מידע מבוקר: אינטרנט מסונן, עיתונות ממלכתית, היסטוריה כתובה מחדש. האזרח האיראני הממוצע לא רק שלא נחשף לנרטיב אחר, הוא לרוב אינו יודע שיש נרטיב אחר. ובמצב כזה, מה שלמעשה נראה מבחוץ כהסכמה הינו לעיתים קרובות היעדר חלופה מוכרת.

אולי יעניין אתכם

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד בדעות תסמונת הדשא הירוק של השכן

זהו הבסיס שעליו מונחות השכבות הנוספות של שנאת ישראל, אנטישמיות וחשד במערב. בעבור ילד שגדל והתחנך בטהרן משחר ילדותו, "מוות לאמריקה, מוות לישראל" אינה סיסמה אלא ריטואל שנחרת בתת ההכרה שלו. האנטישמיות שמפיץ משטר האייתוללות אינה רק קונפליקט גאופוליטי אלא גם אידאולוגי ותאולוגי. ספרי לימוד, מדיה ממלכתית ודמויות הדת – כולם משרטטים את היהודי לא כיריב, אלא כגלגול הרשע בעצמו. מעל לכל אלו עומד מרכיב נוסף של פחד עמוק משינוי כלשהו, שכן שינוי עמדה אינו נתפס כאמירה פוליטית בלבד אלא הופך לניתוק מהקהילה, מהמשפחה ומהזהות.

ההיסטוריה האנושית כבר עמדה בפני אתגרים דומים לאלו, וחשוב להתבונן וללמוד מהם. שני מקרים היסטוריים בולטים מציעים בפנינו מפת דרכים חלקית אך חיונית. ראשית, הדוגמה הגרמנית. בתום מלחמת העולם השנייה וכיבוש גרמניה על ידי מעצמות הברית ב־1945, ניצבה גרמניה בפני שאלה קריטית: כיצד מחנכים מחדש עם שלם שהשתתף ברמות שונות בפשע ההיסטורי הגדול ביותר של המאה ה־20? וכיצד יוצרים למעשה תודעה עצמית חדשה? כך החל תהליך הדה־נאציפיקציה (מחיקת הנאציזם), תהליך שרבים ביקרו את מגבלותיו. תרומתו הייתה בכך שהניח יסוד לתהליך ארוך טווח שכלל העמדה לדין של אחראים, שינוי תוכניות לימודים מן היסוד, ובמיוחד פיתוח של מה שמכונה עד היום 'תרבות הזיכרון'. גרמניה בנתה את זהותה החדשה על גבי הנכונות להביט ישירות אל הנורא בהיסטוריה שלה. תהליך זה לקח דורות, אך הוא אכן התרחש במציאות.

דוגמה נוספת היא היפנית. באופן דומה לגרמניה דאז, יפן של 1945 בנתה את כל מרקמה הפוליטי והרוחני סביב פולחן הקיסר. כאשר הירוהיטו הקיסר הודיע על כניעתה של יפן למעצמות הברית, היה זה רגע ניפוצו של מיתוס מרכזי. החוכמה האמריקנית במקרה זה הייתה לשמור את נוכחותו כקיסר, תוך שינוי תפקידו מסמכות אלוהית לסמל אנושי. הגנרל דאגלס מקארתור הבין שעל מנת לשנות תודעה ביעילות יש להשתמש בעוגנים שאנשים כבר מכירים ולמלא אותם בתוכן חדש.

העם האיראני נחשב בין העמים המתוחכמים, המשכילים והמורכבים במזרח התיכון, ושינוי תודעה אמיתי שלו ידרוש לפחות שלושה ממדים שיופעלו בו־זמנית: ראשית, אמת לפני פיוס, כפי שניתן ללמוד מ'ועדות האמת והפיוס' שהתקיימו בדרום אפריקה של מנדלה, שייתכן שנשמעות כאוטופיות ברגעים אלו אך בהחלט אפשריות במציאות. ועדות אלו היו כלי עוצמתי להכרה של המשטר בעוולות שנעשו כלפי הציבור המפוחד ומוכה הטראומה הקולקטיבית.

שנית, חינוך כמהפכה שקטה. לחינוך תפקיד קרדינלי במערכה לשינוי תודעה, דרך שימת דגש על שינוי מהותי בתוכניות הלימוד, בנרטיב ההיסטורי כמו גם במיתוסים וגיבורי התרבות שנלמדים בבתי הספר.

שלישית, מנהיגות שמדגימה ולא רק מצהירה. מחקרי קבלת החלטות מראים שאנשים לומדים פחות ממה שנאמר להם ויותר ממה שהם רואים וחווים, מה שנקרא מודלינג. המנהיגים שמוכנים להודות בטעויות ולהפגין אחריות הם שיכולים לשנות תרבות לאומית מהיסוד.

שינוי משטר יכול להיעשות ברגע אחד, כאשר נוצרת מסה קריטית של פעולות הכרחיות כולל הפעלת כוח חיצוני, כפי שנוכל לראות ממקרה ונצואלה למשל. אולם שינוי של תודעה יכול להימשך טווח זמן של דור שלם. על מנת שלא לחזור על טרגדיית המשטר הרצחני האיראני ולשחזר אותה בתחפושת חדשה – חשוב לתכנן לא רק את היום שלאחר נפילת המשטר, אלא את העשור שלאחריו. בעוד סוגיית החלפת המשטר באיראן תופסת לא פעם את הכותרות, יש לזכור כי שינוי תודעה דורש מהפכה אמיתית בחשיבה ובפיתוח מודעות למושגים של דמוקרטיה וחופש אמיתי.

הכותבת היא דוקטור ומייסדת מכון מב"ת ללימודי מנהיגות וקבלת החלטות, חברה בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי