הפוליטיקה הישראלית מספקת לנו בימים אלה שיעור מרתק בתורת המשא ומתן ובקבלת החלטות אסטרטגית. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט קיבל את המלצותיהם של 67 חברי כנסת, אך המלצה אינה התחייבות, ורוב פרלמנטרי אינו בהכרח רוב קואליציוני. כאן מתגלה ההבדל בין כוח פוליטי על הנייר לבין כוח מיקוח אמיתי.
בתורת המשא ומתן קיים מושג מרכזי הנקרא BATNA – ראשי תיבות של Best Alternative to a Negotiated Agreement, כלומר החלופה הטובה ביותר העומדת בפני צד כאשר המשא ומתן נכשל. המושג פותח והוצג על ידי רוג'ר פישר, ויליאם יורי וברוס פאטון במסגרת פרויקט המשא ומתן של אוניברסיטת הרווארד, וזכה לפרסום בספרם Getting to Yes משנת 1981. הרעיון פשוט אך משמעותי: כוחו של צד במשא ומתן אינו נמדד רק בדרישותיו, אלא גם באפשרות שלו לקום מהשולחן ולבחור בחלופה אחרת.
זה בדיוק המקום שבו הימין עדיין משמעותי במשחק. לראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו ולשותפיו יש יתרון של גוש פוליטי מגובש יחסית, עם אינטרסים משותפים וניסיון בשיתוף פעולה קואליציוני. מנגד, איזנקוט נדרש לחבר בין ליברמן, המתנגד לממשלה הנשענת על המפלגות הערביות, לבין מפלגות חרדיות שעדיין מחויבות לגוש הימין, ולמצוא נוסחת פשרה בסוגיית הגיוס. ככל שמספר השותפים הפוטנציאליים גדל, כך גדל גם מספר האינטרסים המתנגשים ונקודות הווטו.
אולם מעבר למספרים ולחלוקת התיקים, יש כאן שאלה עמוקה יותר: מהו המכנה המשותף שעל בסיסו ראוי להקים ממשלה בישראל, כזאת שתוכל לתפקד ולהוביל את עם הנצח?
אולי יעניין אתכם
מדינה כאמור אינה רק מסגרת פרלמנטרית לחלוקת סמכויות. מדינה היא סיפור משותף, זהות, ערכים ותחושת גורל. המכנה המשותף הציוני והזהות היהודית הם למעשה הבסיס הרחב לשותפות בין דתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים. אין פירוש הדבר ויתור או התעלמות ממחלוקות קיימות, אלא הבנה שהיסודות הלאומיים עמוקים יותר מהמחלוקת הפוליטית הרגעית.
כאן אני מבקשת להיזכר בספרו של ויקטור פרנקל, 'האדם מחפש משמעות', שעיקרו שורטט עוד לפני השואה ויצא לאור ב־1947. פרנקל, המתאר את חוויותיו במחנות הריכוז, מצטט את ניטשה: "מי שיש לו למה לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך". בהמשך הוא מסביר כי כדי להשיב לאדם את כוחותיו הפנימיים, יש לסייע לו למצוא מטרה עתידית שלשמה יוכל להמשיך לחיות. הוא מוסיף תובנה עמוקה עוד יותר: לא רק מה אנחנו מצפים לקבל מהחיים, אלא מה החיים מצפים מאיתנו, ומהי האחריות שלנו להשיב להם במעשינו.
הדברים הללו רלוונטיים גם למנהיגות הלאומית שלנו. כאשר יש מטרה משותפת גדולה, אפשר למצוא פתרונות גם למחלוקות שנראות בלתי פתירות. כאשר אין חזון משותף, גם רוב פרלמנטרי מרשים עלול להתגלות כחיבור זמני ושברירי.
נתניהו והימין יכולים להמתין ולבחון את הסדקים במחנה שמנגד, אך גם עליהם מוטלת האחריות להרחיב את בסיס השותפות הלאומית ולא להסתפק בשימור הגוש הקיים. דווקא בשעה של איומים ביטחוניים ואתגרים חברתיים, ישראל זקוקה למנהיגות שמסוגלת להעמיד את טובת המדינה ואת עתידה מעל לשיקולים פוליטיים קצרי טווח.
בסופו של דבר, לא מי שאסף את מספר ההמלצות הגדול ביותר בהכרח ינצח, אלא מי שידע להפוך אינטרסים להסכמות ולבנות אמון. מדינה בכלל, ואת מדינת ישראל במיוחד, לא מנהלים באמצעות ספירת אצבעות בלבד. היא זקוקה ל"למה" משותף: לציונות, לזהות יהודית ולהמשך סיפור משותף טוב ומיטיב כאן בארצנו. כי כשיש בשביל מה, אפשר למצוא גם את הדרך.
הכותבת היא מרצה וחוקרת קבלת החלטות במנהיגות, חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי
