הטוב, הרע והמשוער: טראמפ מושך זמן עד סוף הרבעון הכלכלי

יש לנו בשבילכם חדשות טובות וחדשות רעות בנוגע ליוזמת הנשיא האמריקני לקיים משא ומתן מחודש עם איראן. החדשות הטובות הן שהמהלך המדובר היה בידיעת ישראל. החדשות הרעות הן שהמהלך המדובר לא היה בתיאום איתה. כלומר עדכנו אותנו, אבל לא ממש שאלו אותנו. חדשות טובות נוספות הן שההחלטה הזאת של ארצות הברית עשויה להוביל לשינוי המגמה במלחמה, באופן שיזרז את הכאוס השלטוני באיראן. החדשות הרעות הן שאותה החלטה בדיוק גם יכולה להוביל למצב הפוך לחלוטין, ולעצירת האש ללא השגת המטרות שהגדרנו בתחילת המלחמה.

ועכשיו נסביר.

באו המדינות הערביות המתווכות לאמריקנים והציעו להם לדבר עם גורם במשטר שלא דיברו איתו בעבר, אותו קליבאף שמשמש כיושב ראש הפרלמנט האיראני, בטענה שהוא יוכל להביא להם את ההישג הרצוי. לאחר מכן החל המשא ומתן עם האיש, ואז קרה אחד משניים: או שבאמת הגיעו בשיחות איתו להישגים משמעותיים, ועכשיו החליטו להוציא את זה החוצה ולהפוך את האירוע לפומבי, לקראת מימוש ההצלחות במשא ומתן. או שקרה הפוך והאיראני קיבל רגליים קרות, ודווקא מהסיבה הזאת החליטו האמריקנים להוציא את דבר השיחות החוצה. שהרי אם האיש נבהל ממה שעשה, ועכשיו כולם שומעים על מה שהוא עשה, מכאן קצרה הדרך לעשות הפרד ומשול בתוך איראן.

במילים אחרות, אם אכן קליבאף הביא את הסחורה והולכים להסכם, המסר הפומבי שניתן השבוע אומר שהוא יקבל הגנה מהאמריקנים ובפועל יהפוך לשליט באיראן, בתמיכת טראמפ (בדיוק כפי שקרה בוונצואלה). בתמורה יועבר האורניום המועשר החוצה מאיראן, לא תהיה העשרה עתידית ויופסקו פרויקט הטילים והתמיכה בארגוני הטרור. לעומת זאת, אם אדון קליבאף קיבל רגליים קרות וחזר בו מהאירוע, מהרגע שהשיחות הפכו לפומביות והסוד נחשף, לא ירחק היום שבו משמרות המהפכה ידאגו לטפל בו ובאנשיו. ואז כבר מתחיל כאוס בתוך המערכת האיראנית של כולם חושדים בכולם וחיסולים פנימיים, שזה הדבר שישראל וארצות הברית מחכות לו מתחילת המלחמה, ושיכול בהמשך להוביל למחאה של הציבור. אם תרצו, מטרת השיחות היא או הישג, או בלגן.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת זאב קם טראמפ רצה לסיים מהר. כשזה לא קרה הוא עשה פניית פרסה

עוד מאת זאב קם היו זמנים: כשבן גוריון רצה לספח את עזה למדינת ישראל

ירי חזק מששיערנו

בצמרת אצלנו, גם המדינית וגם הצבאית, מודים בשני דברים – קודם כול בכך שהיו בטוחים שבשלב הזה של המלחמה, הירי מאיראן יהיה נמוך בהרבה לעומת מה שקורה בפועל. הדבר השני שבו מודים הוא שהשיחות של האמריקנים עם האיראנים בהחלט מאתגרות אותנו. במבצע 'עם כלביא' היו ימים שהאיראנים ירו 70 טילים ביום, ואילו עכשיו יש ימים שהם יורים שבעה טילים ביום. כך שהכול כמובן יחסי. רוצה לומר, אם נשווה ל'עם כלביא', המצב טוב בהרבה. אם נשווה את המצב למה שהעריכו אצלנו שיקרה בשבוע הרביעי למלחמה, אזי האיראנים עדיין יורים כל יום יותר ממה שהערכנו. הפגיעה המתמדת במשגרים ובטילים, הציד של היורים בזמן אמת וההרתעה שנוצרה בקרב חלק מהחיילים האיראנים שמפעילים את מערך הטילים, כל אלו יוצרים שילוב מצוין. ועדיין, גם אצלנו מודים שיש בהחלט במה להשתפר.

אז מדוע המשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן מאתגר אותנו, לאור מה שהסברנו בהתחלה על כך שהשיחות – או שיובילו להישג אמיתי, או שיקדמו את הכאוס והתבהלה בתוך המשטר האיראני? כי קיימת גם אפשרות שלישית. על דבר אחד מסכימים גורמי המקצוע אצלנו – הסכם לא יהיה. כי המינימום של האמריקנים לא פוגש את המקסימום שהאיראנים מוכנים להציע. טראמפ דורש הפסקה מוחלטת של העשרת האורניום, הוצאת מלאי האורניום המועשר החוצה מאיראן, הפסקת פרויקט הטילים הבליסטיים וסיום התמיכה בארגוני הטרור. מבחינת האיראנים זה לא מתחיל בכלל להתכנס.

אז הסכם לא אפשרי. מה כן אפשרי? הפסקת אש זמנית במטרה מוצהרת לנסות ולהגיע במהלכה להסכם. ולמרות שלא יושג הסכם, הפסקת האש פשוט יכולה להישאר ובהמשך להפוך לקבועה. זה החשש הגדול, בעיקר בגלל שמצד אחד זה לא יביא את מלוא ההישג שחיפשנו, ומצד שני האמריקנים לא יאפשרו לנו להמשיך לתקוף. על זה מתנהל עיקר השיח הישראלי מול טראמפ. יש בקרבנו גם מי שבונה על כך שהקב"ה יקשיח את לב פרעה, כפי שעשה בעבר אין־ספור פעמים במגעים מול חמאס. לזה אפשר להוסיף את היהירות האיראנית הביזארית ואת הזלזול המופגן שלהם כלפי טראמפ, דברים שהאיש בבית הלבן פחות אוהב.

יש גם לא מעט הערכות לגבי מה עומד מאחורי אותם חמישה ימים שטראמפ הקציב לשיחות עם האיראנים. למה דווקא חמישה ולא שבעה או עשרה? אחד ההסברים שעלו בדיונים הסגורים כאן אצלנו דיבר על כך שבסוף חמשת הימים מסתיים הרבעון של הדוחות הכספיים של הפנסיות בארצות הברית, והנשיא האמריקני רוצה לשפר את הביצועים שלהן לקראת סוף הרבעון, להעלות קצת את הבורסות ולהוריד את האינפלציה. יענו, תנו כמה ימים לשיפור המספרים בכלכלה, ואחרי זה נחזור לפוצץ לאיראנים את הצורה.

דילמת התשתיות והמחליף

היו בקבינט מי שדימו לאחרונה את המערכה מול איראן לזירת קרב אגרוף. אוהדי ספורט מהתחום יודעים היטב שיש פער גדול בין איך שהם היו רוצים שהקרב יוכרע, לבין מה שקורה בפועל ברוב הקרבות. החלום של האוהדים שיושבים מסביב לזירה הוא על קרב דרמטי שמוכרע באמצעות מכה ניצחת, כזו שמפילה את היריב בבת אחת. ואז רואים את השופט סופר עד עשר, וכשהיריב לא קם הוא דופק על רצפת הזירה ומכריז על מנצח.

ובכן, מדי פעם זה באמת קורה, אבל ברוב מכריע של הקרבות זה ממש לא המצב. בהרבה קרבות האירוע הוא סיזיפי בהרבה. עוד מכה ועוד אגרוף, מכות מצטברות, תשישות הולכת וגוברת, מאמץ מתמשך וארוך, ואז, לאחר לא מעט סיבובים, לפתע מגיעה הנפילה. תוצאה של קרב שלם, שבמהלכו לא ראו את ההשפעה של כל מכה בנפרד.

כך במערכה מול איראן. ישראל וארצות הברית הולמות והולמות, עד שבסוף היריב נופל. לא בגלל המכה האחרונה, אלא בגלל שבועות ארוכים של עוד מכה ועוד מכה, עד שנגמר לו הכוח לעמוד. כך נראה תהליך הכתישה המתמשך ברחבי איראן, שכולל בין היתר גם הרס של תשתיות כלכלה לאומיות, מה שמרושש את המשטר. בשלב מסוים אין לו כסף לתשלום משכורות, והוא מפסיק לתפקד. כמה אנחנו רחוקים מהרגע זה? בכירים שיושבים בקבינט, וחשופים לכל מה שהותקף עד עכשיו ורואים את דוחות המודיעין, מעידים שאנחנו נמצאים במרחק של החלטה משם. זה קרוב מאוד לנקודה שתיארנו.

מי צריך להחליט? אותו אחד שהפתיע השבוע את העולם כשהודיע על שיחות מתקדמות מול האיראנים. הדילמה מבחינתו היא כזו, כפי שמשתקף בשיחות בינינו לבין האמריקנים: מצד אחד הרצון לרושש ולמוטט את המשטר הנוכחי, ומצד שני הרצון לאפשר למשטר החדש ולאזרחי איראן להתאושש ולהשתקם לאחר מכן. הרס התשתיות והחרבת מקורות ההכנסה יזרזו את הפלת המשטר, אבל יקשו מאוד על כל מחליף שיגיע להצליח לייצב את המצב ולהרים את המדינה למצב תפקודי. ולכן, כל עוד יש אפשרות להפיל את המשטר ללא החרבת תשתיות, הבחירה היא להמשיך בנתיב הזה.

ומה יקרה אם יבינו שזה לא הולך לקרות? אז תידרש ההחלטה האם עוברים לנתיב הקריסה הכלכלית, שכאמור הופך את האירוע למהיר מאוד מרגע קבלת ההחלטה. כאן בישראל ברור מאוד מה צריכה להיות ההחלטה. אדם אחד בבית הלבן, בחדר הסגלגל, עדיין מתלבט.

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

לתגובות:

[email protected]