האיום האיראני המתמשך על תשתיות האנרגיה במפרץ ועל חופש השיט במיצרי הורמוז מייצר מכנה משותף רחב למדינות רבות באזור, שחלקן אינן מורגלות במלחמות או בתוקפנות מעין זו שמציגה טהרן. אלא שבמקום לייצר חזית אחידה מול העזת הפנים האיראנית, נראה כי הדרך להתמודד עם האיום הפכה לסלע מחלוקת מהותי הסודק את אחדות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (ה-GCC).
ברשתות החברתיות, השיח העממי הנפוץ במפרץ עשוי ללמד במבט ראשון על סולידריות בין המדינות, לאור תחושת שותפות הגורל של מי שמצאו עצמן מותקפות בידי אלפי טילים וכטב"מים, וגם בהצהרות רשמיות ניתן למצוא גילויי סולידריות וערבות הדדית בין המדינות. מגמות נוספות שמשותפות למדינות המפרץ כוללות קידום שיח פטריוטי המתגאה בחוסן, בהנהגה השקולה וביכולות שמפגינות ההגנות האוויריות; ההפנמה שמדיניות חוץ גמישה והכלה אינן ערובה להגנה מהדף הפיצוצים של השכנה המתפרעת ממזרח; ואף כעס לא מוסתר על מדינות ערב האחרות ועל הליגה הערבית שאינן באות לעזרת אחות – לצד ההבנה שאיראן איננה הולכת לשום מקום, ושאין לשרוף את הגשרים עד הסוף.
אלא שמתחת לפני השטח המציאות מורכבת בהרבה: נראה כי המפרץ של 2026 איננו מסוגל לפעול כקולקטיב אסטרטגי, אלא כאוסף של שחקנים הפועלים על רצף נרחב של פחד, זעם, ותחושת נבגדות.
על הרצף: בין פייסנות לבין "טיפול שורש"
בציר של נקיטת מדיניות תקיפה מול טהראן, בקוטב הפציפיסטי יותר ניצבת עומאן. מסקט ממשיכה לדבוק בתפקידה המסורתי כ"שוויץ של המזרח התיכון". עבור העומאנים, שרובם נמנים על הזרם האיבאדי שאיננו שיעי ואיננו סוני, המלחמה אינה סיבה לשרוף גשרים או להפגין שרירים, אלא הוכחה לכך שכדאי דווקא להוריד את הראש. גם תחת אש, עומאן נמנעת מנוסחים תוקפניים ושומרת על ערוץ ישיר עם טהרן, היא איננה מפנה אצבע מאשימה ברורה לעבר איראן, ומבחינתה, היסחפות לציר אנטי-איראני נוקשה היא הימור מסוכן מדי. באופן מעניין, עומאן היא נפקדת-נוכחת קבועה מהצהרות שמפיצות אחיותיה במפרץ, באופן שגורם להרמות גבה קבועות ולעתים אף לביקורת, מנומסת יותר או פחות, מצד פרשנים וצייצנים במרחב. יש לציין כי בעומאן אף פועל משרד ייצוג של החות'ים – המדינה הערבית היחידה המארחת אותם בצורה כזו – סימן נוסף להטייה העומאנית המאפשרת כלפי הציר האיראני.
ימינה משם ניתן למקם את כווית, שבתחילת הדרך זימנה את השגריר האיראני לשיחת נזיפה במשרד החוץ, ושהשמיעה מסרים תקיפים יחסית נגד המתקפות האיראניות. בכווית גם הוכרז על מעצר של חוליות הנאמנות לחיזבאללה ולאיראן – שלוש פעמים בשבוע האחרון – באופן שמראה פעלתנות בענייני הפנים, גם אם בענייני חוץ המדינה איננה פועלת באופן מובהק נגד איראן.
לקראת מרכז הרצף נמצאת קטאר. הנסיכות הקטנה והעשירה מוצאת את עצמה בדילמה קיומית: היא שותפה של איראן בשדה גז אסטרטגי – הגדול ביותר בעולם – אך היא גם נפגעה באופן משמעותי מהירי האיראני. דוחה מנצלת היטב את היכולות התקשורתיות שלה כדי להביע את התרעומת ותחושת הנבגדות העמוקה שלה כלפי הטנטרום האיראני האלים; היא הודיעה בעבר על מעצר חולייה איראנית על אדמתה, ואף דיווחה בפתיחת המלחמה על הפלת מטוסי קרב איראניים שנכנסו לשטחה האווירי, ובהמשך גם גירשה מספר דיפלומטים איראניים מהמדינה. לצד זאת, מתחילים להופיע גם בתוך קטאר עצמה ניצנים של "בלבול תקשורתי" לא אופייני בכלל, עם דיווחים על מעצרים והפסקת העסקה של כתבים או פרשנים באל-ג'זירה שהביעו אמפתיה גדולה מדיי כלפי איראן; קריאות להסתמך רק על סוכנות הידיעות הקטארית הרשמית ולא על ערוצים קטאריים בעלי קו פחות "ממלכתי", כמו אל-ג'זירה ואל-ערבי; כעס על המחנה הפרו-איראני בחמאס, ועוד. אין לגזור מכך משמעויות באשר למחויבות הקטארית לאג'נדה של האחים המוסלמים – שנותרת איתנה – אך מדובר בניצנים חריגים מאוד של חוסר שביעות רצון גם בחזית הפנימית של קטר כחלק מהשפעת המלחמה.
לקראת הצד הניצי יותר ניתן למצוא את בחריין, שבדרך כלל אין בידיה מנופים כלשהם על איראן – להפך: בבחריין הרכב אוכלוסייה ייחודי למדינות המפרץ, הבנוי על רוב שיעי שרבים ממנו עוינים את בית המלוכה הסוני – מה שמאפשר לאיראן לייצר כאוס וטלטלה פנימית בתוך הממלכה. אלא שבצירוף מקרים משמעותי התמזל מזלה של מנאמה, כאשר רק בינואר היא הפכה חברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם. המעמד המיוחד מאפשר לה לקדם יוזמות מדיניות משמעותיות נגד איראן, כמו הצעת ההחלטה שהתקבלה לאחרונה ושגינתה את טהרן על תקיפותיה נגד מדינות המפרץ. זאת לצד הצעה חדשה שמתרקמת, על פי דיווחים, הקוראת לשמור על חופש השייט במצרי הורמוז ומהווה גם היא הזדמנות להתנגחות מדינית ברפובליקה האסלאמית.
בקוטב הניצי והתקיף ביותר ניצבת, שלא במפתיע, איחוד האמירויות. אבו דאבי סגרה את שגרירותה בטהרן כבר בתחילת המלחמה, וכיום גם מהבחינה הרטורית נראה שאבו דאבי לוקחת את הצד התקיף ביותר: אנוור גרגאש, יועצו של הנשיא האמירתי, אמר השבוע כי ארצו לא תסתפק בהצהרות על "הפסקת אש" בלבד, וכי חובה לייצר טיפול שורש משמעותי לאיום האיראני – הבליסטי, הגרעיני והאנרגטי במצרי הורמוז. בישראל אף עלו דיווחים (שהוכחשו בידי אבו דאבי, ומונפו ונוצלו היטב בידי המשטר האיראני כדי להשחיר את שמה) על תקיפה סימבולית. העמדה הניצית הזו מובנת היטב הן לאור עמדתה העקבית של אבו דאבי נגד טרור וקיצוניות, והן לאור העובדה שאיחוד האמירויות ספגה הכי הרבה אש מכל מדינות המפרץ גם יחד – כולל הרוגים מתקיפותיה של איראן.
ומה לגבי סעודיה, שתשתיות נפט שלה הותקפו מספר פעמים? גם ריאד אוחזת בקו ניצי יחסי, היא הובילה מספר הצהרות לוחמניות ואף גירשה דיפלומטים איראניים מהמדינה. אלא שבאופן אירוני, גם בתוך המחנה הניצי אין הרמוניה. המתח ההיסטורי והתחרות הכלכלית בין סעודיה לאמירויות מונעים תיאום עמוק, והשיח ביניהן נותר מצומצם ביחס לחומרת השעה. על פי דיווחים מערביים, סעודיה אמנם הייתה רוצה לראות את טראמפ "מסיים את העבודה", אבל העובדה שהיא נמנעת מהבעת העמדה הזו בפומבי מלמדת הרבה על אי נכונותה לקחת סיכונים ולהוביל מחנה משמעותי המתנגד בתור "האחות הגדולה" המסורתית של המפרץ.
לסיכום הדברים, בניגוד למה שהיה ניתן לצפות, המלחמה הנוכחית לא הולידה אחוות אחים או אחדות מפרצית רומנטית, אלא פשוט שיקפה את גבולותיהן המדיניות של המדינות השונות.
אכן, התגובה המפרצית נראית פחות כמו חזית מלוכדת ויותר כמו אוסף של אסטרטגיות לאומיות מקבילות, ההולמות את הקו המדיני הרגיל של המדינות הללו, גם אם הוא נמתח מעט יותר לקצה לאור המצב הנוכחי. מדינות המפרץ קשורות בקשר דק של תרבות משותפת, היסטוריה והתלכדות אינטרסים, אך למרות זאת הן אינן מצליחות לייצר תפיסה אסטרטגית מגובשת שנדרשת כדי לעמוד מול מעצמה אזורית כאיראן. המפרץ אולי עשיר מאי פעם, אך במבחן הלכידות – הוא נותר מפוצל מתמיד.
