הפיל בחדר המורים: למה רפורמות בחינוך הן התאבדות פוליטית

בשעה טובה התקציב עבר, הוסר מאיתנו האיום של ממשלה חצי מתפקדת בתקציב המשכי, וגם הבחירות נדחו קצת ומאפשרות למנהיגינו להתרכז עוד טיפה במלחמה באיראן ובשיפור מצבנו הביטחוני, המדיני והכלכלי, לפני שיעברו למכור לכם חלומות שאין להם כוונה לנסות להגשים.

ובכל זאת, הבחירות לא באמת רחוקות. וכשהן יגיעו, סביר להניח ששוב נראה את הריטואל המוכר. אנחנו אוהבים לקטר על המחירים בסופר ולהישבע שהפעם נצביע דרך החור שבארנק, אבל המציאות מראה אחרת. למרות שיוקר המחיה מככב דרך קבע ברשימת הדאגות של האזרח, ברגע האמת בקלפי, ההצבעה של הישראלים נגזרת כמעט תמיד מהשתייכות גושית ומשאלות של ביטחון, מדיניות וזהות. הכלכלה נשארת בחוץ.

וכשאנחנו כבר מקשיבים מה יש לפוליטיקאים לומר על כלכלה – ובכן, שם חוגג הפופוליזם. במקום לדרוש פתרונות עומק, אנחנו קונים סיסמאות נבובות על "מלחמה ביוקר המחיה" או מריעים לפוליטיקאים שמבטיחים להילחם באויב חיצוני תורן, כמו "המונופולים" או "הטייקונים". הרבה יותר קל למכור לציבור שמישהו אחר אשם, מאשר לחפש באמת את המנהיג שמבין איך הכלכלה עובדת. זה שמוכן ללכלך את הידיים בפרטים הקטנים ולצאת לקרב האמיתי – הקרב בקבוצות הכוח המאורגנות שחונקות את המשק, כמו מועצת החלב שהצליחה לשרוד בסיבוב הזה, רק כי ברור לפוליטיקאים שאת הציבור זה לא ממש מעניין, הוא אוהב רק לקטר בקופה בסופר, לא לעשות עם זה משהו מעבר, כמו נגיד להצביע בקלפי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

פרדוקס מערכת החינוך

קחו למשל את מערכת החינוך. כולנו יושבים עכשיו בבית ורואים בלייב איך העתיד של הילדים שלנו מתמסמס. מאז הקורונה לא היה להם רצף לימודי אמיתי, והנזק ברור לכולם: המערכת הריכוזית והמסורבלת שלנו פשוט לא מסוגלת להתאים את עצמה למצב, וזה הולך לדפוק להם את העתיד.

הפתרון מונח על השולחן. כל מי שמתעמק בנושא מבין שהמערכת חייבת לעבור ביזור, למשל דרך עצמאות ניהולית. שיטה כזאת תיצור סוף סוף תחרות על הלב שלנו ושל הילדים, ותכריח את בתי הספר למצוא פתרונות, להשתפר או להיסגר. אבל תראו לי פוליטיקאי אחד שיעז להציע עכשיו תוכנית אמיתית כזאת. מבחינתו, מדובר בהתאבדות פוליטית. למה? כי כאן נכנס לפעולה כלל הברזל המר של הפוליטיקה: תועלות מרוכזות ועלויות מבוזרות.

אם אותו פוליטיקאי יצא למלחמה למען חינוך טוב יותר, אנחנו – הציבור הרחב שמשלם את המחיר וסובל מהמערכת הנוכחית – אולי נסכים איתו בתאוריה. אבל כשיגיע יום הבוחר, לא יהיה לנו זמן, קשב או סבלנות להתעמק במשמעות של מודל השוברים. אנחנו נצביע שוב על סמך האיום מאיראן, ושכר הטרחה שלו יהיה אפס. אלה עלויות מבוזרות.

מנגד, לארגוני המורים יש את כל מה שלנו אין. יש להם תקציבי עתק, מנגנון משומן, קשב מלא, והמון זמן פנוי כדי להתנקם בפוליטיקאי ההוא בקלפי ולוודא שהוא יסיים את הקריירה. הם נלחמים על הבית והכוח שלהם, והם לא ייקחו שבויים. אלה התועלות המרוכזות.

כל עוד אנחנו, האזרחים, לא נדע לתגמל פוליטיקאים שמוכנים להתעמת עם קבוצות הכוח האלה, ונמשיך להצביע על אוטומט לפי סוגיות ביטחוניות או סיסמאות פופוליסטיות – הפוליטיקאים ימשיכו לבחור במסלול הבטוח של אפס עשייה. והילדים שלנו? הם ימשיכו לשלם את המחיר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]