יותר מחצי שנה עברה מאז שנחנך הקו הצהוב המפורסם ברצועת עזה, שלמעשה מבתר אותה לכל אורכה, מצפון ועד דרום. ממערב לקו נמצא צבא הטרור של חמאס וכמעט כל העזתים עצמם, וממזרח לקו נמצאים המוצבים שלנו וחיילי צה"ל, וגם כמה מאות עזתים, בעיקר אנשי המיליציות שעובדים איתנו נגד חמאס.
ובכן, בעוד זמן לא רב אמור להיחנך הקו הצהוב החדש, הרחק משם, שיהפוך להיות קו הגבול הביטחוני בין ישראל ללבנון. אין יותר הסתפקות בכמה מוצבים שנכנסים עשרות מטרים בלבד פנימה לתוך לבנון. אין יותר התנהלות זהירה ותיאום מול יוניפי"ל או מול צבא לבנון, וגם לא אותה ועדת משא ומתן מצועצעת וחסרת השפעה שמתכנסת בחגיגיות מטומטמת בנאקורה שבלבנון. כל זה נגמר. אמרו מעכשיו קו צהוב חדש, שהפעם לא בהכרח ייצבע בצבע הצהוב, אבל ישמש לאותה מטרה בדיוק כמו זה שקיים בעזה. מי שחוצה אותו, דינו מוות.
רק שהקו הצהוב בלבנון, בניגוד לזה של עזה, הולך להיכנס עמוק עמוק פנימה, ולהגיע עד לנהר הליטני, ובמקומות מסוימים אף לעבור אותו ולהמשיך צפונה. ראש הממשלה נתניהו עוד לא אמר את זה פומבית. הוא רק דיבר השבוע בפיקוד הצפון על העמקת רצועת הביטחון שצה"ל יוצר בתוך לבנון, אבל בדיון ביטחוני סגור הוא כבר דיבר על הליטני כקו הגבול החדש.
צריך להבין שביום שלאחר המערכה מול איראן – ועל אחת כמה וכמה אם תושג הפסקת אש מולה – הקרב הבא, עוד לפני זה שייערך בשטח, יהיה על ניתוק-חיבור אותה הפסקת אש עם מה שיקרה מול חיזבאללה בלבנון. בישראל לא מוכנים בשום פנים ואופן לייצר את הזיקה הזאת, שבאיראן – ובעיקר בחיזבאללה – כל כך בונים עליה. וצריך להבין דבר נוסף: הדיווחים מהימים האחרונים על כך שכוחות ראשונים של צה"ל כבר הגיעו לליטני, זה הרבה מעבר לדיווח מבצעי שנוגע לתמרון הנוכחי בלבנון ולפגיעה בתשתיות של חיזבאללה. זה נוגע לאירוע של חודשים ושנים קדימה. תוצאת המערכה, שעליה כבר הוחלט, מדברת על הזזת הגבול בלבנון והעברתו לליטני, כשבאזור מטולה מדובר על קו גבול שיעבור אף מעבר לנהר. ובעיקר, המטרה היא להישאר שם גם אחרי.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת זאב קם
טראמפ רצה לסיים מהר. כשזה לא קרה הוא עשה פניית פרסה
עוד מאת זאב קם
היו זמנים: כשבן גוריון רצה לספח את עזה למדינת ישראל
עוד במדיני
השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה
עוד במדיני
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד במדיני
מדרום תיפתח הרעה: אשליות הביטחון של סעודיה
עוד במדיני
הסלמה: תקיפה חות'ית קטלנית בנמל התעופה של ריאד
להפוך את חיזבאללה למחריב לבנון
השיקול בהקשר הזה הוא כפול. קודם כול ראינו היטב שמה שהסתפקנו בו עד למלחמה הזאת, אותם חמישה מוצבים שחודרים במעט את הגבול, רחוק מאוד מלהספיק מבחינה ביטחונית. לעומת זאת, קו הליטני מסיר שני איומים דרמטיים מעל יישובי הצפון – גם את איום הפלישה והכיבוש של כוחות רדואן, וגם את איום ירי הנ"ט. זה נכון שקו הגבול המתוכנן משאיר עדיין את איום ירי הרקטות, אבל מול זה יש פתרונות טכנולוגיים טובים ואפקטיביים, הנזק מהרקטות הלבנוניות אינו גדול באופן יחסי, וככל שמתקדמת הלחימה גם אותו מפחיתים ומשמידים.
הנקודה השנייה היא התודעה, והיא כבר נוגעת לטווח היותר ארוך, לשנים קדימה – צריבת מחיר ההפסד באמצעות איבוד שטח. כמה דיברנו על זה בהקשר של חמאס ועזה. כך גם בלבנון. הנושא של שלילת שטח מהאויב עמד גם במרכזו של הוויכוח בין הרמטכ"ל אייל זמיר לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' במהלך אחד הדיונים הביטחוניים האחרונים.
"הרגנו יותר מ־600 מחבלים לחיזבאללה עד עכשיו", החל רב־אלוף זמיר את הפירוט הקבוע של הפגיעות באויב שמוצג בכל דיון שכזה. אגב, מאז הדיון ההוא עדכן צה"ל כי חיסל כבר יותר מ־800 מחבלי חיזבאללה. "רק כדי לסבר את האוזן", המשיך הרמטכ"ל, "בכל מלחמת לבנון השנייה הרגנו בסך הכול 600 מחבלים".
מי שפחות התרשם מהמספרים היה השר סמוטריץ'. "אדוני הרמטכ"ל, אנחנו מאוד מעריכים את זה וזה באמת חשוב, אבל אל תחשוב שזה מעניין אותם", הימם את זמיר, "הניצחון מול חיזבאללה לא יימדד בכמה פצצות הפלנו ובכמה הרגנו. הרגנו 50 אלף בעזה וזה בכלל לא מעניין אותם".
כאן החל שר האוצר בהסבר על שינוי כל תפיסת העולם הצבאית שלנו, והתאמתה לשפה של הערכת הישג על פי המשקפיים של האויב ולא על פי המשקפיים שלנו. "לנו היהודים אכפת מחיי אדם", המשיך, "אבל אותם זה לא מעניין. בסוף, היכולת להכריע אותו תודעתית זה איפה שכואב לו, והדבר הזה הוא שטח. מה ששובר אותו זה בעיקר קרקע ופליטות". במילים אחרות, זה שאוכלוסייה של מיליון איש ברחה מהכפרים בדרום לבנון ועברה מצפון לליטני, זה מרתיע. זה שמשמידים את הכפרים ואת תשתיות הטרור, מתייצבים על הליטני ומודיעים לעולם שזה קו הגבול החדש, ואם חיזבאללה ימשיכו אז גם נתקדם לקו הבא, זה מרתיע.
"נו, תכף תגיד שאני צריך להתנצל על זה שהרגנו 600 מחבלים", העיר הרמטכ"ל בציניות. "אתה צריך להתנצל על זה שהרגת רק 600 ולא 60 אלף", הגיב שר האוצר באותו מטבע, "אתם לא מסוגלים לקבל ביקורת על השיח. עד היום לא הכרענו במשך 40 שנה את חיזבאללה. צריך להפוך את חיזבאללה למחריב לבנון, וככל שהפגיעה בעדה השיעית תהיה גדולה יותר, אז גם הם יקיאו אותו בסופו של דבר".
לאמריקנים לא אכפת מלבנון
צריך להוסיף ביושר שזה לא שהרמטכ"ל הביע עמדה שמתנגדת להגעה לליטני ולקביעתו כקו גבול ביטחוני חדש. ממש לא. הרמטכ"ל זמיר הביא איתו גישה חדשה ומרעננת, שרצה קדימה ושועטת לעבר מרכזי הכובד של האויב. הוויכוח היה על התפיסה העקרונית, מה מפריע באמת לאויב ומה כואב לו – הרג של מחבלים ושל אוכלוסייה, רב ככל שיהיה, או מונחים של שטח, קרקע וסילוק אוכלוסייה מהמקום שבו היא גרה?
זה ויכוח על תפיסת עולם מול אויב שלא חושב כמוך, וזה ויכוח לגיטימי וחובה שיתנהל. אגב, לפחות בדיונים שבהם הופיעו נציגי הצבא בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עד לא מזמן הם בעיקר התחמקו מלהגיד מה המטרות של צה"ל בלבנון. הם דיברו על משהו כללי של הרחקת האויב מהגבול, עיבוי ההגנה ומניעת פשיטה, באמצעות רצועת ביטחון עמוקה יותר, אבל לא יותר מכך. כל שאלה על הליטני, או משהו מוחשי אחר, נענתה ב"זה בדיונים".
בנקודה הזאת בדיון, לאחר הוויכוח שתיארנו, הגיע השלב שבו ראש הממשלה הודיע שהוא מסכים עם הדברים של שר האוצר ושאכן בסוף המערכה הגבול צריך להיות נהר הליטני. כבר עכשיו, בשטח, זה מתקדם לשם, אבל אמור להתגבר הרבה יותר בסיומה של המערכה העיקרית. רגע אחרי סיום הלחימה באיראן, המטרה היא להיכנס באופן מיידי וחזק בהרבה לתוך לבנון, הפעם עד להכרעת חיזבאללה, וכדי להקים את הקו הצהוב החדש, בדיוק כמו זה שבעזה, ולהרבה שנים קדימה. כבר עכשיו דווח שהאיראנים דורשים בשיחות המשא ומתן כריכה בין סיום המלחמה איתם לסיום המלחמה בלבנון. בישראל לא רק שהולכים להתנגד, אלא ממש להתאבד על זה.
וישנה עוד נקודה אחת שכמעט ואינה מדוברת, והיא נוגעת למעורבות האמריקנית בלבנון. שהרי לכאורה, בשבועות האחרונים דווח לא פעם על הניסיונות לקיים שיחות ישירות בין ישראל ללבנון, כביכול בדחיפה ובמעורבות אמריקנית. ובכן, קשה לתאר במילים כתובות עד כמה לאמריקנים כלל לא אכפת ממה שקורה בלבנון. אגב, בשונה ממה שקורה בסוריה. איכשהו סוריה תפסה את טראמפ, והוא בין היתר קנה את התחפושת הכאילו־מערבית שעטה על עצמו הנשיא הסורי אל־ג'ולאני, ובעקבות כך הרבה יותר מעניין אותו מה קורה שם. אבל בלבנון יש לישראל צ'ק פתוח לעשות מה שבא לה. בסוריה אנחנו מוגבלים הרבה יותר מבחינת חופש הפעולה של צה"ל, לא מעט בגלל הנשיא הטורקי ארדואן.
היחס המשתנה הזה בין מדינות טרור, בזווית הראייה של הנשיא טראמפ, פותח צוהר להסתכלות אמריקנית חדשה לחלוטין על המזרח התיכון ועל העולם בכלל. עד היום התרגלנו שמנהיג אמריקני חושב באופן בינארי – או שמדינה/ארגון שייכים לציר הרשע, או שלא. אצל טראמפ הכול השתנה, לטוב ולרע. אין לו בעיה להיות החבר הכי טוב של נתניהו ויום אחר כך להיות גם חבר של ארדואן האנטישמי. זה שהוא באמת איתנו זו לא הצגה, זה על מלא. אבל באותה מידה ובאותה נשימה הוא גם מחבב את אל־ג'ולאני הג'יהאדיסט, שטובח במיעוטים במדינתו, ובאותה מידה הוא גם באמת חבר של שונא הציונים ארדואן.
העולם, כפי שהכרנו אותו עד היום, הוא כבר לא אותו עולם, והוא אינו מתנהל יותר לפי הכללים שהיו תקפים עד לא מזמן. לפעמים זה רע מאוד מבחינה מוסרית, ולא פעם גם אנחנו סובלים מזה באופן ישיר. אבל ללא השינוי הדרסטי הזה, ככל הנראה לעולם לא היה אפשר לטפל באופן עמוק ויסודי באיום שמאיים על קיומה של מדינת ישראל, שנקרא איראן.
הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך
לתגובות:
