לא שקט בסוריה: בין הזדהות פלשתינית לשותפות אינטרסים

הרחוב הסורי אינו שקט, בוודאי לא בהקשר הפלשתיני. בשבועות האחרונים ניכרת התעוררות מחודשת של תסיסה עממית במעוזי הסונים ברחבי המדינה, המשלבת בין הזדהות עם חמאס לבין ביטויי שנאה גם לבעלות בריתה של ישראל כמו איחוד האמירויות. מדובר בתופעה רחבה, שחורגת מהפגנות נקודתיות ומעידה על זרמים רעיוניים עמוקים יותר בחברה הסורית; זרמים שלא נעלמו אלא אף התחזקו גם לאחר קריסת משטר אסד ועלייתו של אחמד אלשרע לשלטון.

המחאה קיבלה ביטוי בולט במיוחד בדרום סוריה, אזור שמאז תחילת מלחמת האזרחים שימש מוקד של התנגדות למשטר, ובראש ובראשונה בדרעא ובקונייטרה על הגבול, שם התקיימו בשבועיים האחרונים הפגנות לתמיכה בפלשתינים, שכללו קריאות תמיכה בחמאס והאשמות כלפי ישראל.

במקביל, בדמשק נרשם ניסיון פריצה לשגרירות איחוד האמירויות, על רקע תפיסתה כמדינה הפועלת בשיתוף פעולה עם ישראל. הגם שההפגנה הספציפית הזו החלה כמחאה על מעצר של מפקד סורי בדובאי בשל קשרים לארגוני ג'יהאד, מהר מאוד ההפגנה חרגה מהנושא הזה והפכה למחאה נגד ישראל, כאשר המפגינים דאגו לשרבב לקלחת גם את חוק עונש מוות למחבלים וגם את סגירת הר הבית במהלך חודש רמדאן כאמתלות לייצור תסיסה נוספת. המחאה הזו הוכיחה שמבחינת המפגינים, שגרירות איחוד האמירויות נתפסת כמעוז לתקיפת ישראל דווקא. ההידרדרות לאלימות נגד סמל מדינתי, ממחישה עד כמה השילוב בין הזדהות עם חמאס לבין עוינות למדינות הנורמליזציה עלול להפוך לנפיץ.

תופעות אלו אינן חדשות כלל. כבר בעבר נצפו בחאלב פוסטרים התומכים בחמאס – עדות לכך שהזדהות עם ארגונים ג'יהאדיסטיים אינה שולית, אלא חלק מהשיח הציבורי במרחבים סוניים מסוימים. יש להבין את התופעה הזו גם בהקשר רחב יותר: חלקים ניכרים מהאוכלוסייה הסונית בסוריה ממשיכים לגלות זיקה רעיונית לעולמות הג'יהאד. זיקה זו אינה מקרית, והיא קשורה גם לעברו של הנשיא אחמד אלשרע, שהוביל בעבר את היאת תחריר אלשאם (HTS) – ארגון בעל שורשים סלפים-ג'יהאדיים מובהקים; ולאחרונה מתפרסמים סרטונים רבים על אינדוקטרינציה סלפית של ממש במסגדים ובבתי ספר של המשטר החדש.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין הזדמנות בצפון: מניצחון צבאי ליוזמה מדינית

עוד מאת אהד מרלין הביקור המשיך למרות הפיגוע: בפריז מהמרים על סוריה החדשה

אלשרע כמובן מודע למיתוג האפשרי שלו כ"ג'יהאדיסט בחליפה" ומנסה לפעול בכל צורה כדי לנסות למרק את שמו ולשוות לשלטונו מראה פרגמטי (גם אם לא מתון). הוא נפגש עם צעירים מהעדות השונות, מייצר קשרים עם הקהילה היהודית החלבית בניו יורק, נפגש עם בכירים בין-לאומיים, ועוד.

דוגמה לניסיון של אלשרע למנף דווקא את הקהילה היהודית לטובת שיפור תדמיתו ניתן לראות בדיווחים על אודות סיכול ניסיון ההתנקשות ברב מיכאל ח'ורי בדמשק. מצד אחד, עצם קיומו של תא טרור שתכנן פיגוע נגד דמות יהודית מדגיש כי התשתית הג'יהאדיסטית בסוריה לא נעלמה (הגם שהמשטר ניסה לקשר אותם דווקא לחזבאללה השיעים). מצד שני, האופן שבו המשטר הסורי בחר להציג את סיכול הפיגוע – כהוכחה ל"מחויבותו" להגנת הקהילה היהודית – מעיד על ניסיון מודע למרק את תדמיתו הבינלאומית ולהיתפס כגורם אחראי וממלכתי.

האם שיתוף פעולה אפשרי?

כאן נכנסת לתמונה השאלה האסטרטגית הרחבה יותר: האם בתוך הכאוס המתחולל בסוריה קיימת גם אפשרות להתלכדות אינטרסים בין ישראל לבין משטרו של אלשרע? התשובה אינה חד-משמעית, אך ישנם סימנים לכך שאולי דווקא כן. בראש ובראשונה, לשני הצדדים אינטרס מובהק בצמצום השפעתם של חיזבאללה ואיראן במדינה. עבור ישראל מדובר באיום ישיר על ביטחונה, בעוד שעבור המשטר הסורי, השואף לריבונות ולייצוב פנימי, מדובר בגורם חתרני שמערער את שליטתו; גורם שהמשטר הסורי הנוכחי אינו ממהר לשכוח את שותפותו עם משטר אלאסד ואת הסבל הרב שגרם למיליוני סורים לאורך השנים.

בהקשר זה, ניתן לזהות שלושה תחומים מרכזיים של חפיפה פוטנציאלית בין ישראל לאלשרע: העמקת הפגיעה בחזבאללה בלבנון, קטיעת נתיבי הברחות הנשק דרך סוריה ללבנון, ודחיקה הדרגתית של שאריות הנוכחות האיראנית מסוריה. צעדים אלו אינם פשוטים ליישום, אך הם מגלמים אינטרס משותף שיכול, בתנאים מסוימים, להוביל לשיתופי פעולה עקיפים או לפחות לתיאום לא רשמי, בתיווך חיצוני.

חשוב להימנע מאשליות. התסיסה ברחוב הסורי – כפי שהיא באה לידי ביטוי בהפגנות, בסיסמאות, בניסיונות הפיגוע ובאירועי אלימות – משקפת ציבור שחלקים גדולים מאוד ממנו עוינים לישראל ותומכים בגלוי בחמאס. במקביל, המשטר עצמו נשען על הנהגה שבאה מרקע ג'האדיסטי, גם אם כיום היא שואפת לפעול תוך הצגת פרגמטיות מדינית – והוא גם פוגע באופן מתמשך בבעלי בריתה של ישראל בתוך סוריה עצמה. מעבר לכך, שיתוף פעולה מובהק בין אלשרע לישראל עשוי להעניק לשליט סוריה (שכזכור, טרם נבחר באופן רשמי), גושפנקה מדינית ודיפלומטית אחרונה ויקרה – כל זאת בעת שהמיעוטים תחת שלטונו, בייחוד הדרוזים, הכורדים והעלווים, רואים בו איום מתמשך לחירותם ולחייהם, ובצדק.

במזרח התיכון נהוג שכולם מדברים עם כולן, גם אם מדובר ביריבים מרים, והדבר נכון לקשרים בין איראן וסעודיה, בין מצרים ותורכיה, ובין קטר ואיחוד האמירויות. ישראל תידרש, אם כן, לאמץ גם כן גישה מורכבת ומפוכחת לפיה שני דברים יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת: מצד אחד – ציבור עוין, טעון אידיאולוגית, הממשיך להזדהות עם חמאס ועם רעיונות הג'האד. מצד שני – משטר בעל אינטרסים חופפים לישראל בזירות מסוימות, במיוחד בכל הנוגע לבלימת איראן וחזבאללה. ואכן נראה שבישראל מבינים את הערך של קשר מעין זה, בייחוד לאור דיווחים מהעבר הלא רחוק על פגישות בין בכירים בממשלת ישראל לבין בכירים במשטר אלשרע.

בתוך המתח הזה ייתכן מקום לשיתופי פעולה זמניים, מפוכחים, זהירים ולא מחייבים – בתיווך אמריקני. זאת, לא מתוך אשליות של שלום או של שינוי עומק חברתי, וגם לא מתוך ויתור או התרפסות – אלא מתוך עוצמה, פרגמטיות וצורך לטפל באיומים משותפים.

אם וכאשר ישראל תחליט להידרש לשיתופי פעולה מעין אלה עם משטר אלשרע נגד חזבאללה ואיראן, יהיה עליה להתעקש לשמור על האינטרסים העליונים שלה: שמירה על ריבונות ברמת הגולן; הרחקת גורמי ג'יהאד חמושים מהגבולות; הבטחת שלומם של המיעוטים ובהם הדרוזים והכורדים; והורדת מפלס השנאה כלפי ישראל במערכת החינוך, התקשורת והדת. באופן זה תוכל ישראל להפיק תועלת מזיהוי האיומים משותפים – לפחות עד לעימות הבא.