אחים למשק

למתבונן מבחוץ, המפגש הזה נראה מוזר, כמעט בלתי אפשרי: האישה עם המטפחת והשמלה קיבלה בחיבוק עז את פניה של הקיבוצניקית במכנסי ג'ינס שנכנסה בפתח ביתה. הן החלו מיד בשיחה ערה, משלימות פערים בלהט כאילו גדלו יחד מגיל הגן. דקות ספורות אחר כך נכנס באותה דלת קיבוצניק אחר, גלוי ראש וגבוה, ואת פניו מקבל בלא פחות חמימות יהודי מבוגר בעל זקן לבן, רב וראש ישיבה, ואחרי חיבוק וטפיחה על השכם הם מתיישבים לשיחה שנראה כי היא ממשיכה בדיוק מהמקום שבו נפסקה שיחתם הקודמת.

למחזה הנדיר הזה קוראים 'מחברים עולמות' – עמותה שהקימו ארבע הדמויות שבחדר, עם חברים נוספים, וכשמה כן היא: פועלת במטרה לקדם חיבורים בין קהלים, מגזרים ועולמות שונים בחברה הישראלית, באמצעות מפגשים, שיח ופעילויות משותפות. וכעת לנפשות הפועלות שמתיישבות מולנו בסלון במפגש ביישוב שומריה שבמועצה אזורית בני שמעון.

הרב הוא הרב ראובן נתנאל, ראש הישיבה הגבוהה 'נתיבות נריה' ונשיא הישיבה לצעירים בשומריה, שהיה דמות משמעותית בימי הגירוש מחבל עזה וצפון השומרון כרבה של עצמונה. האישה במטפחת היא תהילה וינשטיין (לבית רייש), תושבת קיבוץ שומריה בנגב, שגורשה גם היא מביתה בעצמונה. כיום היא מחנכת כיתה י"ב באולפנת לכיש ואמא לתשעה ילדים, אשת לוחם במילואים ואמא ללוחמים. בביתה מתארחים כעת שניים מתושבי הקיבוץ הסמוך: ליאור פרץ־אביאל, עובדת סוציאלית מקיבוץ להב, והראל רביד, איש מילואים ודור שני למקימי הקיבוץ.

גם ראשי המועצות מתחברים

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אוריה שילת הומור מגויס

עוד מאת אוריה שילת לחימה עם נשמה

סיפורה של העמותה מתחיל ב־2023 סביב הרפורמה המשפטית והמאבק נגדה. בליל תשעה באב הגיע הראל רביד למפגש קיבוצניקים-דתיים שארגנה משפחת מויאל משומריה. "הגיעו מספר גדול של אנשים. המטרה הייתה להיפגש, לדבר", מספר הראל. "בסוף הערב נוצר קשר, וחשבנו שלאור האתגרים שיש בתקופה הזאת, נכון לנסות ולדבר. בטח שני יישובים שהם שכנים, כמו להב ושומריה. אלו יישובים שכנים, אבל רחוקים זה מזה מאוד מבחינה אידאולוגית. באותה תקופה לא היה קשר בין היישובים כמעט בכלל, וחשבנו שאם נצליח ליצור שפה משותפת בין אנשים מלהב – קיבוץ של השומר הצעיר, ובין אנשים משומריה – מפוני גוש קטיף, אולי זה יראה לעוד אנשים שזה אפשרי".

אז החלו המפגשים, בתחילה בסדר גודל של בין חמישה לעשרה משתתפים. השתתפו בהם נציגים מיישובים חילוניים נוספים ומהיישוב הדתי נטע, וגם נציגות של אנשי מילואים מחיל האוויר, שהיו אז בעין הסערה. הם נפגשו אחת לשבוע פשוט כדי לדבר.

הראל: "שמנו לנו למטרה להיפגש, לנסח משהו משותף ולצאת עם זה החוצה, לא להישאר בשיח של עשרה אנשים. למעשה נפגשנו במשך שלושה חודשים, עד טבח שמחת תורה. הצלחנו לנסח מסמך עם שמונה הסכמות מרכזיות, וכבר בסוף ספטמבר אמרנו שאנחנו מוכנים לצאת החוצה. הזמנו את הציבור, כל מי שרוצה לבוא, לשמוע ולדבר בסוכה בחוות רימון. הכנו גם שלטים וקבענו שנעמוד זה ליד זה בצומת ונקרא לאנשים לבוא ולשמוע".

התוכנית הייתה לעמוד יחד בקריאה משותפת, רב לצד קיבוצניק מהשומר הצעיר ואחרים, והתאריך שנקבע היה 10.10.23. הכול היה מוכן, אך שלושה ימים לפני התאריך המיועד החלה המלחמה והכול נעצר.

לאחר כמה חודשי הקפאה, בפברואר 2024, הרגישו אנשי הקבוצה שזה בוער בהם וחייבים לשוב ולהיפגש, כי למרות הטבח הנורא בעוטף עזה והמלחמה שפרצה – נראה שהיו מי שחזרו לדרך של קיטוב והכפשות. ליאור היא עובדת סוציאלית העוסקת בטיפול, בן זוגה מנהל את מרכז 'חוסן' בשער הנגב, כך שהיא חווה על בשרה את השלכות הטבח הנורא על תושבי הנגב. "הרגשנו שכלום לא השתנה", מתארת ליאור בתסכול, "הייתה איזו אופוריה כזאת בארץ כשפרצה המלחמה, מין אחדות כזאת, שכולם היו למען מטרה משותפת. אבל כשהתחילו הקולות האלה ששוב החזירו אותנו לאותו שיח מפלג, עלה הצורך שלנו מחדש".

תהילה ממשיכה את דבריה של ליאור: "המפגש המחודש הזה היה אולי המפגש הכי קשה והכי משמעותי בשבילי. הגעתי למפגש בהרגשה שחזרנו להיפגש, הייתי בטוחה שאנחנו באחדות והמלחמה הצעידה אותנו קדימה. אבל פתאום שמעתי קולות אחרים, והייתה לי תחושה של אכזבה".

"במפגש ההוא נחשפתי בפעם הראשונה לעניין שהם חושבים שלא אכפת לנו מהחטופים. זה היה בשבילי ממש שבר. איך יכול להיות שאפשר לחשוב עלינו ככה, כשבעלי וכל השכנים פה במילואים הולכים לנסות להוציא את החטופים, והם חושבים שלנו לא אכפת מהחטופים? היה בי הרבה כעס על זה. מה שנולד מהכעס הוא שבעצם הבנו שלכולנו אכפת מהחטופים, אבל כל אחד רואה את זה אחרת, ואנחנו צריכים לעשות מעשה שמוסכם על שני הצדדים. אולי לא החלטנו על כך רשמית, אבל בעצם ברגע שיצאנו לפעולות משותפות שקשורות לתודעה של החטופים בחברה הישראלית, איך זוכרים אותם יותר, איך מחבקים יותר את המשפחות, זה עשה טוב לכולנו", תהילה מתארת.

הראל מסביר מה היה התבלין שהעניק למפגש הזה את המוטיבציה להמשך: "אני חושב שמה שבאמת נוצר בהתחלה, בשלושת החודשים הראשונים שבהם נפגשנו לפני הטבח, הוא היכרות אישית ואמון – מה שנותן את היכולת לראות את הטוב באדם השני, לא משנה מה הדעות שלו". לדבריו, "הפער בין ההיכרות האישית ובין מה שקורה בתקשורת ומה שנציגי הציבור אומרים הוא גדול. זה גרם לנו לבוא ולדבר על המהות של הדברים ולא על הכותרות. מה אני מרגיש, מה אתה מרגיש, איפה הכאבים נמצאים, וסביב הדבר הזה מה אנחנו יכולים לעשות ביחד. באמת נולדה מזה גם עשייה משותפת למען החטופים. לצורך העניין, בפסח באותה שנה עמדנו יחד בכיכר החטופים וחילקנו ערכות לשולחן החג כדי שיזכרו את החטופים. בערכה הזאת הייתה תפילה דתית ותפילה חילונית, והיה משהו שכולנו מחזיקים אותו וחושבים שהוא נכון לעשות ביחד. חילקנו משהו כמו אלף ערכות".

למרות שההסכמות שהיו לפני המלחמה כבר השתנו, החליטה הקבוצה ליצור מפגשים אזוריים פעם בחודש. הם התחילו להזמין גם אנשים מבחוץ להיפגש בקבוצות הולכות וגדלות, בסדר גודל של עשרות משתתפים ועד מאות אנשים במפגשים גדולים. "כל קבוצה התעסקה בדברים מעט שונים, אבל הרעיון היה לחבר ציבורים שונים", מסבירים החברים. "למשל, נולדה קבוצה של אנשי הר חברון שנפגשו עם אנשי המחאות בבאר שבע. נולדה פה קבוצת 'בית מדרש רימון' – אנשים שנפגשים סביב לימוד ארון הספרים היהודי. מביאים סוגיות גם מהתורה ומפרשות השבוע וגם מהוגים ישראלים מודרניים. מביאים גם את הצד הדתי וגם את הצד החילוני".

קבוצה נוספת התגבשה סביב שיתוף פעולה בנושא החטופים ומשפחות החטופים. תושבים מנגוהות שבהר חברון ומיישובי הסביבה ערכו בין היתר סיורים בניר עוז בימי שישי, ואחריהם התיישבו לשיחה. "זה לא שאתה בא רק לסיור, אתה חייב לבוא לכל החבילה. באים, עושים סיור, רואים את המקום ואז יושבים ומדברים על החוויות, הכאבים. לפעמים זה הגיע לידי פיצוץ – אבל נוצר שיח".

מתוך המיזמים האלה נולד הרעיון של הקמת העמותה: "זה מה שעושים ב'מחברים עולמות' כיום. כל קבוצה היא עצמאית לחלוטין, והיא בוחרת איזה נושא שמעניין אותה, אבל הרעיון הוא שהשיח מתקיים בהדדיות ואין ניסיון לשנות אף אחד. באים ציבורים שונים שמייצגים דעות שונות עם רצון אחד – לדבר וליצור שיתוף פעולה. זה הרעיון. יש כמה קבוצות בעמק יזרעאל, בצפון, בירוחם, בעוטף עזה ובירושלים. יש הרבה קבוצות חיבורים כאלה שהולכות וגדלות".

עוד דבר שנולד מהמיזם הוא חיבור בין המועצות האזוריות השכנות – בני שמעון והר חברון, שחולקות כביש משותף עם יישובים משני הצדדים, אבל שונות במהות האידאולוגית. "עשינו שני מפגשים עם ראשי המועצה, ובתמיכתם נולדו חמש יוזמות משותפות שהמועצות מקדמות, כולל שיתוף פעולה בין המועצות וסיורים הדדיים".

עוברים את מחסום הפחד

אחד המפגשים המעניינים היה סביב נושא ההתיישבות בעזה. "זה היה נושא שדיברנו עליו הרבה", מספר הראל. "התפרסמו תמונות של חיילים עם הים, ותהילה באה עם החוויה האישית שלה, שזה הבית. זה מה שהיא רואה שם. כשאתה שומע את זה, אתה פתאום רואה את הדברים בצורה אחרת. מצד אחד באמת לראות את הבית של תהילה ואיפה היא גרה, שבשבילה זה לחזור הביתה. ומצד שני, מה המשמעות של לדבר עכשיו על התיישבות בעזה, ומה זה עושה לכל יישובי העוטף ולמשפחות החטופים. כשמדברים ברמה היותר אישית ולא רק בכותרות – זה מאפשר לך לגעת בדברים ולהבין אותם".

"אני הרגשתי שבהתחלה הגענו טעונים מאוד למפגשים", מתארת תהילה. "היו מפגשים בטונים גבוהים, אבל ברגע שהתחלנו להבין ששני הצדדים רוצים בטובת מדינת ישראל, והתחלנו להרגיש את הכאב שלהם, כמו שלי כואבים הרבה דברים – נבנה האמון. וברגע שהיה אמון, הצלחנו לדבר והצלחנו להקשיב. אני באופן אישי ממש למדתי להקשיב במפגשים האלה, להקשיב באמת איפה ליאור נמצאת ומה היא מרגישה ואיפה היא מונחת, בלי כל הזמן להרגיש את הצד שלי, אלא הקשבה נקייה למקום של ליאור, למקום של הראל, של כל אחד מהמשתתפים. וההקשבה הזאת והאמון פתחו שיח עמוק ומברר שרוצה לתת מקום לצד השני מתוך כבוד ומתוך הרצון של כולנו לצעוד ביחד".

"פתאום כשהיה בינינו אמון, הבנו שאנחנו מגיעים למפגשים האלה עם המון פחד", משתפת ליאור ומסבירה: "כולם מפחדים, ומכיוון שאנחנו ציבור שלא יודע להראות פחד, אנחנו מראים כעס. אחרי שקצת כועסים וקצת מדברים, מבינים בסוף שיש פה פחד אמיתי. אני חיה מאוד שונה מתהילה. הילדים שלי חיים מאוד שונה מהילדים של תהילה. והפחד הוא במקומות הכי בסיסיים האלה – מה יקרה אם הבת שלי והבת של תהילה ייפגשו, ואיך זה ישפיע, ואם הילדים של תהילה יראו אותי בבית שלהם מגיעה ככה עם ג'ינס מה יקרה. פעם אחת עלה הנושא של הפרדה במעיינות. ואז מה זה אומר, ומה יהיה. הפחד הוא קודם כול שם. 'הנה, משתלטים עלינו, לוקחים לנו, לא יהיה לנו', אבל אחרי שעוברים את הפחד ומתחילים להגיע למקומות של הכאב, אז יש מקום להבנה ולשיח".

"אנחנו לא מחפשים לשנות אף אחד", קובעת ליאור בחיוך וממשיכה: "אני לא באה לכאן במחשבה שמישהו חושב שאני אחזור בתשובה. כששומעים את תהילה מדברת בגעגוע על הבית בגוש קטיף ההסתכלות על זה משתנה. כולנו יכולים להזדהות עם געגוע למשהו אהוב ומוכר, לשורשים, לאדמה. מהמקום הזה קל יותר להתחבר – וזה נראה לי המסר. בסוף רובנו חיים את היומיום ממקום שרוצה לחיות כאן, במדינה הזאת, ורוצים שהשיח פה יהיה אחר, ומקווים שגם מקבלי ההחלטות משני הצדדים ילמדו לקיים שיח אחר".

הראל מדגים את התהליך הדו־סטרי שמתרחש במפגשים באמצעות שני מעגלי שיח. הראשון הוא מפגש שהתקיים ביישוב אלעזר בגוש עציון, שאז כבר שכל את החלל השמיני במלחמה. "דיברנו שם בין היתר על סוגיית שחרור החטופים. אחד הדוברים מאלעזר אמר: 'תקשיבו, אני מאוד רוצה את החטופים, אבל תדעו שבעסקה הקרובה משתחרר הרוצח שדקר יהודים ברמי לוי, פה בצומת ליד, וממחר בבוקר הילדים שלי שהולכים לקנות שם עלולים להיתקל בו'".

המעגל השני היה בכרמי גת, ובמסגרתו דובר על נושא ההתיישבות בעזה. בחור מהר חברון אמר: "תקשיבו, אני חושב שזו הדרך הנכונה וצריך מחר להתיישב בעזה". לעומתו אמרה בחורה מניר עוז: "אבל איך אתה יכול לדבר איתי עכשיו על ההתיישבות בעזה, כשהבית שלי הרוס, כשאפילו לא מדברים על שיקום שלו. אם אתה עכשיו מתחיל להתיישב בעזה – זה בא על חשבוני. אתה מקים את זה על ההריסות שלי, בלי שבכלל באת לעזור". "בסיום המעגל", מתאר הראל, "הבחור אמר: 'הבנתי משהו. אני עדיין חושב שהתיישבות בעזה היא הדרך הנכונה, אבל קודם כול נשקם את יישובי העוטף שנפגעו ונגיע להתיישבות בהדרגה ובדרך מסוימת', וכך נוצר פתח, ההבנה שזה לא שחור ולבן".

הרב שעמד עם מפגיני ניר עוז

הרב ראובן נתנאל ישב בשקט והקשיב מתחילת המפגש, תוך שהוא רושם לעצמו הערות על דף, וחיכה לרגע הנכון כדי לתאר את הדברים מנקודת מבטו – החל מהשנים כרבה של עצמונה, דרך הגירוש הכואב ותחושת הבגידה של המדינה, עד ההתיישבות המחודשת בקיבוץ שומריה. הקיבוץ הוקם על ידי אנשי השומר הצעיר וכמעט ננטש, עד שהגיעו אנשי עצמונה והתיישבו בו – וכך הפכו ליישוב הדתי היחיד בתוך המועצה האזורית בני שמעון שבנגב.

"הייתי רבה של עצמונה עשר שנים עד שהתחיל הסיפור של הגירוש", פותח הרב, "במשנה שלמדתי מרבותיי ומתורת הרב קוק, הסוגיה שהגדירה את עם ישראל היא סוגיית יוסף ואחיו. לבני יעקב היה אח שהם לא הבינו אותו, והפתרון היה למכור אותו לישמעאלים ומשם יוסף התגלגל למצרים. אנחנו כבר אחרי זה, כבר תיקנו את הדבר הזה, כשאחי יוסף הבינו את הטעות שלהם במצרים. ולראיה, הראל מוכן להסתכן במילואים בשבילי, והילדים שלי מסתכנים במילואים בשבילו. וזה לא רק הוא, זו גם אשתו. זה לא רק הילדים שלי, אלה גם נשותיהם. ואלה לא רק הלוחמים בשטח, אלה גם ההורים שלהם. ברגע שצריך, אנחנו מתייצבים למשימה אחד בשביל השני ולא שואלים שאלות. המציאות הזאת, הערבות ההדדית הזאת – זה הדבר החשוב ביותר שקורה כרגע, בניגוד למה שהיה בגלות, בחוץ לארץ, כשהיינו מפוזרים. הערך הזה גובר".

"האירוע של גוש קטיף הביא אותי לתובנות חדשות", משתף הרב. "הגירוש היה אירוע מאוד קשה מבחינתנו, 'ברגישות ובנחישות' אמר הרמטכ"ל דאז, אני לא רוצה להזכיר את שמו. באמת הייתה שם הרבה נחישות, וזה היה נורא. אבל אני אמרתי: אני מסוגל לדבר עם התלמידים שלי, עם התושבים ביישוב על כך שלא שוברים את הכלים, לא מרימים יד על חייל. בסוף המדינה הזאת היא הערך העליון, וגם אם היא שוגה וטועה – אני לא מתנכר לה. ובגלל האופי של תושבי גוש קטיף, שהיו אנשי חקלאות ואנשי 'עמך בית ישראל', אז האמירה הזאת התקבלה מאוד ו־90 אחוזים מאנשי גוש קטיף זרמו עם הרעיון הזה שמה שלא יהיה – לא שוברים את הכלים. היה כמובן גם מיעוט שבחר אחרת, רובם אגב הגיע מחוץ לגוש, והם אלה שניהלו את המאבק נגד החיילים".

"עם המטען הזה הגעתי לכאן, לשומריה. ואני חייב לומר, לבושתי, שעשרים שנה אני עובר ליד להב, ולא נכנסתי אפילו פעם אחת לקיבוץ הזה. אולי פעם אחת הורדתי טרמפיסט בשער והסתובבתי, זה היה המקסימום, וככה גם הם", אומר הרב נתנאל וממשיך: "כשהקבוצה הזאת התחילה לקרום עור וגידים והתחלנו לדבר – הסכמנו שצריך לא לחזור למצב הזה. היה לי ברור שיש לי הרבה מה ללמוד מהראל ומליאור, מהאנשים האלה, ואולי גם להם יש משהו ללמוד ממני. מה שחשוב זה שאנחנו מדברים".

"נגיד שהם מסמנים את השקפת העולם הליברלית, כבוד האדם, זכויות האדם, חירות, חופש – תרבות המערב אומנם לקחה את הערכים האלה לקצה, אבל כערכי יסוד – אני רוצה שהם יהיו חלק מהערכים המובילים בעם שאני שייך אליו. כתוב על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מקדים שלום לכל אדם, אפילו לנוכרי שבשוק. זאת אומרת, גדול הדור פוגש את הסבל הזה במחנה יהודה ואומר לו: 'שלום אדוני, מה שלומך?' זה העולם שאני רוצה לגדול בו", הוא אומר.

האופן שבו התייחסו בתקשורת ובחלקים בשמאל למשפחות חטופים שלא באו מהעולם הזה, כמו צביקה מור ודיצה אור, לכאורה הפוך מכל ערכי הכבוד והחופש שהם מתהדרים בהם.

"כשאני שומע איש שמאל, פוליטיקאי, או לא משנה מי, מתבטא בצורה כל כך קשה על הורים של חטופים שחושבים אחרת, זה מציף בי המון כעס", אומר הרב נתנאל, "כעס על כל השמאל, על כל הקפלניסטים. בתחילת המאבק ראיתי מודעה: 'שחררו את החטופים, ביבי לך הביתה'. זה לא קשור בכלל אחד לשני. הרצון שיחזרו החטופים לא קשור למאבק הזה נגד ביבי, שלא התחיל היום. זה מיד מעורר כעס.

"מצד שני, הבן שלי שירת ביחידה מיוחדת. אחד החברים שלו משם, מילואימניק כמוהו, כבר עשרים שנה משרת במילואים, היה במקומות מאוד מאוד מסוכנים במלחמה הנוכחית, והוא קפלניסט. אבל את זה לא יספרו לך. מצד אחד דעותיו הן כך, ומצד שני הוא עוזב אישה וילדים והולך למקומות מאוד מאוד מסוכנים כדי להציל את עם ישראל ולשמור עליו. אז אתה מבין שבסוף הקטלוּג הזה הורס אותנו, ואנחנו לא צריכים להיכנע לזה. כשעמדתי יחד עם אנשי ניר עוז עם שלט שאמר 'ליבנו עם משפחות החטופים', ועמד לידי מישהו מקיבוץ דביר וצילמו אותנו – שנינו קיבלנו אחר כך ווטסאפים זועמים. איך הוא מצטלם עם הדתי הזה, ואני על כמה שאני 'אידיוט שימושי' כמו שאומרים היום".

ליאור: "אחד הדברים שהרב כל הזמן אמר, ואני חושבת שהוא חשוב מאוד, הוא: 'אני רוצה אתכם פה איתי'. לפעמים בציבור שלנו, החילוני, החוויה היא שכאילו יאללה, בשביל מה להישאר כאן. לא סתם לאנשים קל לקום וללכת – אתה מבין שהולכת להיות פה כנראה מדינה שלא תואמת את הערכים שלך ואתה לאט לאט הופך פה למיעוט. אז אנשים חושבים לוותר ופשוט לעזוב. כשיש קול כזה שבא ואומר 'אני לא מוותר עליכם', ושלפני הרבה דברים אחרים שחשובים לי, חשוב לי שאתם תהיו פה – זו אמירה סופר קריטית וחשובה".

זה דבר גדול לומר. מה יש לרב להגיד על זה?

"אני חושב שנפל לי אסימון עכשיו למה הקדוש ברוך הוא לקח אותנו מגוש קטיף דווקא לשומריה. כי בתוך קבוצה מאוד גדולה של קיבוצים חילוניים, חייבים שיהיה שיח. אחרי שעברנו תהליך כזה בשומריה ובלהב, כשהתפרסם והתברר שלמדנו לדבר ולהקשיב, ראש המועצה והנהלת המועצה ביקשו מאיתנו להוביל מהלך כזה ביישובי המועצה, כי מאוד אכפת להם מהדברים האלה".

הרב נתנאל ממחיש לאן הגיעו הדברים, באמצעות אחד הקיבוצניקים המפורסמים באזור: "יש לנו כאן במועצה יהודי בשם חיים אורון, העונה לכינוי ג'ומס. ג'ומס היה יושב ראש מפלגת מרצ בתקופת הגירוש. הוא חולה מאוד היום והיה לי מאוד חשוב לבקר אותו, אף על פי שיכול להיות שעד היום הדעות שלנו מאוד רחוקות זו מזו. לפני ראש השנה הבאתי לו בקבוק יין מהכרם ובקבוק שמן זית ממטע הזיתים של שומריה. כתבתי לו פתק: 'ג'ומס, יש לך זכויות בשמן הזית וביין הללו', כי בזמנו הוא היה ראש הנאבקים לאפשר למתנחלים של גוש קטיף לקבל את קיבוץ שומריה. הוא שכנע אחד אחד".

הראל: "אגב, חיים אורון היה גם בוועדת הכספים סביב ההתנתקות. הוא אחד מחברי הכנסת שנלחמו בכל הכוח למתן פיצויים למפונים. כשזה עבר בכנסת, הוא וחבר הכנסת צבי הנדל מהמפד"ל שפונה בעצמו מגוש קטיף התחבקו ובכו".

"אולי אנשים יקראו את הכתבה ולא יבינו מה אנחנו רוצים", אומרת תהילה, ומבקשת לחדד את המסר: "אנחנו מאמינים שעוד מעגל ועוד מעגל כזה שייפתח, וכל אחד שקורא את הכתבה יגיד: 'וואי, אני גם רוצה לעשות את זה עם השכנים, עם התושבים ביישוב ליד' – זו המטרה שלנו".

הראל מוסיף: "אני חושב שהשינוי הגדול הוא הבחירות והמעשים של האנשים הפשוטים. בתקופה שאנחנו חיים בה, המצווה היא לצאת ולעשות – כל אחד כפי יכולתו. כל הרעיון הוא להיפגש, לצאת מהבועה האישית ולעשות משהו. יש באינטרנט אתר של 'מחברים עולמות', ומי שרוצה יכול להיכנס אליו ולראות – גם פעילויות, גם להתחבר וכמובן גם לפנות. נשמח לעזור לכל מי שרוצה לעשות את זה. העיקר להחליט לעשות משהו. להניע את האנרגיה הזאת. זה לא צריך להיות פוליטי, רק להתחבר למישהו שחושב קצת אחרת, או לשמוע דעה אחרת, לא רק דרך התקשורת או הרשתות, כדי שיהיה פה טוב יותר לכולנו".

"אני רוצה להוסיף נקודה אחרונה", אומר הרב נתנאל, "הרבה פעמים מצאנו את עצמנו דנים בשאלות של פרט וכלל. הציבור שאני בא ממנו מאוד מעצים את הכלל, בישיבות ובאולפנות מאוד גדלים על זה. בא אדם מבחוץ ושואל: 'האם האדם הפרטי הולך לאיבוד פה?'. אבא של אשתי, הרב משה צבי נריה זצ"ל, כשהיה ראש ישיבה, היה מלמד את התלמידים על יציאת מצרים, שדווקא בתקופה הזאת שהרימה על נס את הכלל כתוב 'איש שה לבית אבות שה לבית'. גם כשיש תנועות גדולות וכלליות במציאות – אסור לשכוח את האדם הפרטי. גם בתוך המהלך העצום של בניית עם – חשוב מאוד לשים לב שיש פרט. השיח הזה שהיה על הכלל מול הפרט, קדושת החיים אל מול טובת המדינה, הוא מאוד מפרה".