ארבע חברות ההרכב 'במה מדובר' חיות כבר שלוש שנים בין הסבבים, עם בעלים שיוצאים וחוזרים ממילואים, עם העומס של הילדים על הכתפיים, העבודה, משימות החיים והמתח הנפשי הקבוע. אבל אז הן החליטו להפוך את כל זה לבדיחה אחת גדולה ומשחררת, שתצחיק עד דמעות את אלפי המגויסות כמותן, ורק לכמה רגעים תשים להן מראה מחויכת מול השגרה המתסכלת.
כך למשל במערכון שיצרו על "מגויסות באוגוסט", שם הן מציגות לנשים את עצמן במגוון דמויות בימי החופשה: "המתנחלת" – שמגיעה על טפה ומזוודותיה לבית ההורים ומתנחלת על הספה, בקריאה: "אמא, נראה לי שהוא בוכה כבר הרבה זמן!". או זו שמזכירה את מצבה בכל סיטואציה: "אפשר לעקוף בתור? בעלי במילואים, מצא לו זמן". וזו שמדווחת תמידית לבעלה ממעמקי האנדרלמוסיה בבית: "אז איך הולך? כי פה ממש כיף, הילדים שלך, כן? אני לא מרימה כלום, מחכה שתחזור". זו שרבה עם המפקד בטלפון: "תקשיב לי טוב, כץ, הוא לא נשאר שבת!", "כן? אז אני באה עם הילדים לבסיס!", "יש פעילויות מבצעיות? כל הפעילויות אליי הביתה, בסלון עם הילדים!". וגם זו שמאלתרת פעילויות לילדים לעת מצוא: חיתוך נייר טואלט לריבועים והכנת מגדל, וגם משחק הניחושים: "כמה ריבועים יש בטישו? ולנחש: מתי אבא מתקשר?" או הכנת שלט: "אבא, תחזור מהמילואים, כיף לנו פה".
הרביעייה המוכשרת הזאת לא הסתפקה בהפוגה הומוריסטית לנשות המילואים השחוקות, ויזמה עוד כמה הצגות, מופעים וכלים נוספים שייתנו כוחות לאימהות ולילדים, ואפילו לבעלים המותשים שחוזרים גם הם למציאות זוגית מורכבת.
"במלחמה אנשים מעדיפים לצחוק"
אולי יעניין אתכם
את הפגישה איתן היה קשה לארגן, מכיוון שכל אחת מהבנות מגיעה מקצה אחר של הארץ, וכשאני אומרת בנות, אני כוללת בכך גם את עצמי. למרות האופרציה המורכבת, כשחלקן בעצמן בתוך סבבי מילואים מתמשכים, הילדים בבית ואוגוסט בעיצומו על כל המשתמע מכך – הן לא מוותרות על המפגשים הקבועים שלהן ורצות קדימה, מנסות להדביק את הרעיונות והיוזמות של עצמן.
נפגשנו לבסוף בבית הוריה של פנינה יסכה ביטון (27), בשכונת בית וגן בירושלים. פנינה עצמה עשתה דרך ארוכה מביתה שביישוב נווה בדרום העוטף לעיר הקודש. בעלה דניאל ניהל את מכינת 'עֹצם' ביישוב, ועכשיו הם מחפשים את יעד המגורים הבא. בני הזוג ביטון הורים לזוג תאומים, שנולדו ממש בעיצומה של המלחמה והעשייה של 'במה מדובר'.
שירה שר (28) הגיעה מהיישוב הצעיר נווה־גדיד שבבקעה, שם היא מתגוררת עם בעלה נריה, שנמצא בימים אלה בסבב מילואים, וארבעת ילדיהם. רינת מוריה (28) מתגוררת עם בעלה צור בכפר סטודנטים שנמצא בתוך דיור מוגן בשכונת גילה בירושלים. "אנחנו חמישה זוגות צעירים שגרים יחד עם הקשישים בדיור המוגן, חוויה", היא מספרת בחיוך.
האחרונה והחביבה היא ליאורה מלמד (28), נשואה לעדיאל ומתגוררת במושב צפריה. נוסף להיותה שחקנית, מלמד היא גם זמרת ומוזיקאית מוכשרת. "למרות שזה נמצא בצד כרגע, אבל למדתי ב'מזמור' ואני מאוד מחוברת גם לזה", היא מסבירה.
ארבעתן נפגשו לראשונה במהלך הלימודים. ההרכב הקומי שהקימו, ונקרא 'בַּמָּה מדובר', התחיל למעשה בפרויקט סטודנטיאלי בלימודי התיאטרון, שיצא כל כך טוב שהן היו חייבות לצאת איתו החוצה לעולם. "רצנו עם ההצגה איזה 15 פעמים", הן מתארות וממשיכות: "כל הצגה שפתחנו למכירה הייתה סולד־אאוט. הופענו בבית מזי"א בירושלים ובתיאטרון תמונע בתל אביב. היינו צעירות ורעננות, המוטיבציה להצליח הייתה גבוהה, בסך הכול היינו בנות 24-23. זה היה ברמה שפנינו לנשים באוטובוס והצענו להן להגיע להצגה שלנו, ואכן המון נשים הגיעו".
ההצגה הראשונה הייתה מבוססת על הסיפור הקצר 'יגון' של צ'כוב, עם אינטרפרטציה אישית של הבנות, מין עיבוד שמציג חזרות להצגה 'יגון'. ההצגה עצמה הייתה קומית, אבל גם מרגשת ורצינית, באופן שנגע בלב הקהל ואף הביא לא פעם לבכי של הצופות.
המלחמה שהגיעה במפתיע טרפה את כל הקלפים. כל ההופעות התבטלו, נריה בעלה של שירה הוקפץ למילואים, ופנינה, תושבת עוטף עזה, הייתה בכלל מפונה לירושלים. "נפגשנו ופשוט כל אחת סיפרה מה עובר עליה באותם הימים", הן נזכרות, "ומתוך מה שהרגשנו וחווינו, התחלנו ליצור ולשתף סרטונים ברשתות. פתאום קיבלנו המון המון תגובות, נשים אהבו וצחקו, הרגשנו שאנחנו חייבות לפרוץ עם זה הלאה, וכך נולד המופע לנשות המילואים. בהתחלה הופענו לגמרי בהתנדבות, הסתובבנו בין יישובים והופענו בפני הנשים של המילואימניקים, הביקוש היה באמת מטורף. כל ערב היינו במקום אחר.
"הייתה מצוקה גדולה מאוד אצל נשות המילואים בהתחלה, הרגשנו וחווינו את זה. האי־ודאות ותחושת הלחץ הנלווית יצרו מחנק שרק חיפש להשתחרר. פשוט צחקנו על הסיטואציה, על הקושי ומתוך הקושי – וזה התפוצץ. אנשים לא רוצים לבכות במלחמה, הם רוצים אסקפיזם, הם רוצים לצחוק, יש מספיק על מה לבכות מחוץ לתיאטרון", הן מסבירות.
המופע 'חזקות בעורף' עלה לראשונה בחודש כסלו, רק חודש וחצי לתוך המלחמה, והיה כולו מוקדש לחוויה היומיומית של נשות המילואים, לקשיים ולתסכולים – אבל במבט הומוריסטי, במטרה לצחוק על הכול ביחד עם נשים שחוות את אותו הדבר, ולהשתחרר קצת. בעקבות ההצלחה, פנו אליהן ממערך המילואים באופן רשמי למסד את המופע, וכך הפכו הארבע לעסק שהוא ספק רשמי של משרד הביטחון. "רצנו עם המופע הזה יותר מ־100 פעמים, ממש בכל הארץ. אין כמעט מקום שלא היינו בו", הן מסבירות. כך, כשהן מועסקות באופן רשמי דרך משרד הביטחון, הן התחילו להופיע בריטריטים שעשו לנשות המילואימניקים בגדודים השונים.
"ההצגה יותר טובה מטיפול פסיכולוגי"
אחרי שפנו לקהל הנשי הנושא בעול המלחמה, הן התפנו להשקיע באלה שהכי חשובים – הילדים. "נתנו מענה לנשים, ומתוך זה קלטנו שיש קהל שלם שגם צמא לאיזשהו תיווך רגשי דרך התיאטרון – הילדים של המלחמה. הילדים באמת עברו ועוברים אירוע גדול ומורכב מאוד, והם לא בהכרח יודעים לדבר על זה, או אפילו להבין לגמרי מה עובר עליהם. כך נולד המופע 'כוכבים', שמדבר על המסע שילדי המלחמה עוברים", הן מסבירות.
למרות הזרימה שהן משדרות והקלילות שבה הן מתארות את פועלן, ההשקעה של הארבע ובני זוגן בפרויקטים הללו היא גדולה, כלכלית, מקצועית וארגונית. והכול תוך כדי הריונות, לידות, סבבי מילואים והחיים עצמם. כשהחליטו לעלות עם המופע 'כוכבים' לילדי המלחמה, היה להן ברור שהן רוצות להשקיע עד הסוף.
"ילדים הם קהל שהרבה פעמים מזלזלים בו. מספיק לקחת איזו בובת גרב ולעשות קולות, לא מתייחסים אליהם כקהל אינטליגנטי שצריך להשקיע בחוויה האומנותית שלו", הן אומרות, "בגלל זה היה לנו חשוב שהמופע הזה יהיה ברמה מקצועית גבוהה ומושקע עד הפרטים הקטנים. עשינו אודישנים, הבאנו שחקניות, מעצב לתפאורה, תאורן, תפרנו במיוחד תלבושות ייעודיות, עבדנו יחד עם כותבים ובמאי, ואפילו התייעצנו עם פסיכולוגים וקיבלנו ליווי מאנשי טיפול אחרים שמומחים בבריאות הנפש של ילדים".
ההצגה מלווה ילדה שהולכת לאמא שלה למטבח, ומשם יוצאת למסע לאור הקושי עם זה שאבא לא נמצא בבית. "האנלוגיה היא שהירח נעלם, והיא יוצאת לחפש אותו. יש בהצגה המון דמיון, ממש נכנסנו לראש של הילדה, להסתכלות על החוויה מהעיניים שלה. כלי המטבח מלווים אותה במסע שהיא עוברת, הסיר למשל הופך לסירה ששטה בים, כלי אחר הופך לאופנוע וכדומה. יש בהצגה המון עומק רגשי, אבל הילדים לא מרגישים שזה כבד עליהם. בסוף זה עולם של ילדים, אז הדמויות קורעות מצחוק, והילדים מוצאים את עצמם בעיקר צוחקים, אבל המבוגרים מבינים את הסאב־טקסט".
היה רגע מרגש אחד, שהן זוכרות היטב. פסיכולוג ילדים ותיק ניגש אליהן בסוף ההצגה ואמר: "כבר שנים רבות אני מטפל בילדים. מה שעשיתן פה מתעלה על שנים של טיפול, מה שזה עושה לילדים ואיך שזה פועל עליהם ונוגע בהם". הילדים עוברים בהצגה מסע חזותי וחושי, הם מזדהים עם הדמויות, שרים איתן, צוחקים איתן, והדברים נכנסים אל הלב ונטמעים פנימה.
"יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא תשישות החוסן. זה מושג שמדברים עליו הרבה עכשיו, בעקבות המלחמה הממושכת", אומרת שירה. "אדם בנוי למצב של הישרדות ומלחמה, אבל לפרקי זמן מוגבלים. נניח בארצות הברית, אדם הולך לחצי שנה, נלחם – וחוזר הביתה. אין את ההלוך־חזור הזה, שמאפיין את סבבי המילואים פה ויוצר תשישות, גם אצל הנשים בעורף. מתוך זה יצאנו למסע של 'איפה אמא'. רצינו לדבר על נושא האימהות, שהפך לטעון מאוד בעקבות המלחמה. אמא ב־7 באוקטובר, אמא כשאבא במילואים, אמא לחיילים, משהו בטבעיות של האימהוּת ובהילה סביב זה נשחק. רצינו להחזיר את האמון באימהות, את הטבעיות והזרימה שבחוויות היומיומיות הפשוטות, את המשמעות של להיות אמא ובכלל להביא ילדים, לאיזה עולם אנחנו מביאים אותם, והכול בהומור ובקלילות".
את 'איפה אמא' הן גם בנו כהצגה בתוך הצגה. במופע הן משחקות שחקניות שעושות חזרות להצגת ילדים, יוצרות ממורמרות שחוות את המלחמה והאימהות. כל אחת מהן לבושה בהצגה כחיה אחרת – אחת פיל, השנייה פרפר, השלישית ברווזון והרביעית חילזון. ההצגה היא פרודיה לסיפור ילדים קלאסי, שבו הברווזון מחפש את אמא שלו. "זו הצגה שהיא באמת אינטליגנטית", אומרת פנינה, "ההצגה באמת גורמת לקהל לחשוב, יש בה הרבה סאב־טקסט ורבדים של הומור שהנשים יכולות להזדהות איתו ודרכו. אין סאונד ממכר כמו הצחוק של הקהל, התחושה ההדדית הזאת שכולן מבינות זו את זו, כי הן גם עוברות את מה שאני עוברת".
"זו הצגה לאימהות, אבל לא רק. זו גם הצגה למצפות ולכל מי שבדרך", מוסיפה רינת ומשתפת באומץ: "לא כולנו אימהות, אז אנחנו מביאות גם את הצד הזה, הצד של הנשים שלוקח להן זמן. בעלי ואני נמצאים בתהליך של טיפולי פוריות, וממש הכנסנו את זה לתוך המופע. יש קטע שבו אני עומדת על הבמה ומחכה, ממש שניות ארוכות של שקט, שמתעללות קצת בקהל. זה כואב – אבל זה גם הומוריסטי ומצחיק. יש בסצנה הזאת כריזה שאומרת: 'מקומך בתור הוא – לא תדעי לעולם', כמו בהמתנה לרופא".
גיבוי מגיא הוכמן
"ועכשיו הגענו למופע בסלון", אומרת ליאורה אל מול גבותיי המורמות בתהייה, אך ממהרת להסביר: "השקנו ממש עכשיו קופסה זוגית בשם 'אפטר פארטי', שהיא קונספט של דייט, משחק זוגי של שיח – אבל קליל ומחבר, שמשלב קטעים הומוריסטיים ורלוונטיים שלנו לאורך המשחק. יש ברקודים שאפשר לסרוק ולצפות בקטעים יחד. גם הקופסה הזאת מיועדת לזוגות אחרי סבבי מילואים ארוכים, שמחפשים להיזכר בדבר הכי בסיסי, שהוא למה הם ביחד. למה כיף וטוב להם ביחד בזמנים של שגרה, ולמה בעצם הם בחרו זה בזה, גם אם קשה לראות את זה בתוך הטירוף של ניהול בית וזוגיות בתוך הסבבים".
כל מה שהן מתארות נשמע כל כך קליל ואגבי, אך למעשה על קופסת המסיבה הן עבדו יותר משנה. לדבריהן, המטרה היא לא ליצור משהו מעיק בסגנון "איך את/ה מדמיינ/ת את שולחן השבת שלך", אלא נטו כיף וחיבור זוגי, מתוך החוויה והצחוק. "הרעיון הזה גם הגיע מצורך שעלה מהשטח", הן מסבירות. באחד הריטריטים שהעבירו, מג"ד אחד שהצליח להתגנב ולצפות בחלק מההופעה, אמר שזה לא בסדר שאין דבר כזה גם לגברים, שהוא צחק נורא, והבשורה הזאת צריכה לעבור גם לבני הזוג. עוד תגובות שקיבלו גרמו להן לקפוץ למים עם הקונספט החדש של הקופסה.
במהדורה המוגבלת שיצאה לאחרונה, ניכר שהושקעה מחשבה רבה במיתוג ובחוויה האקסקלוסיבית, מעבר לחלק האומנותי שניתן לצפות בו. לדוגמה, בקופסה יש צ'ייסרים ממותגים וליקר שווה של יער הקקאו, שילוו את הזוג במהלך המשחק. "יש משהו מאוד מחבר בזה שזה משהו חיצוני, וזה סטנדאפ קליל וכיפי, ואז שני בני הזוג יושבים וצוחקים. יש מכתבים עם הוראות לגבר והוראות לאישה. נניח לכתוב זה לזה מכתב אהבה, אבל בצורה שהיא מאוד מונגשת ורותמת, באופן שיש רצון לעשות את זה, בלי הרגשה שזה חופר בנבכי הנפש וידרוש כוחות מיותרים", הן מסכמות.
אני שואלת האם העובדה שהן ארבע נשים דתיות, עם כיסוי ראש, מעוררת רתיעה או ריחוק מקהלים מסוימים, כשהן מבקשות לפנות לכל הנשים או הילדים. בתגובה הן מספרות על ניסוי שערכו באינסטגרם. הן העלו סדרה של חמישה סרטונים הומוריסטיים, בחלקם שמו פאות ובחלקם השני שמו מטפחות, כרגיל. הניסוי העלה מסקנה חד־משמעית: לסרטונים שבהם הן לכאורה לא מכסות את הראש יש תפוצה הרבה יותר גדולה, לפחות פי שניים, לעומת הסרטונים שבהם המטפחות מעטרות את ראשיהן כרגיל.
"יש חילוניות שאמרו לנו שדווקא התחילו לעקוב בגלל המטפחת, כי יש בזה משהו מעניין ושונה, ואחרים שהגיבו שזה הרתיע אותם בהתחלה. יש כל מיני תגובות, בסוף אנחנו מביאות את עצמנו, ומבקשות לפנות לכולן. החזון שלנו מההתחלה היה לחבר, מתוך ההומור והחוויות היומיומיות שמשותפות לכולם. המנחה שלנו בהצגה הראשונה הייתה הפוכה מאיתנו ב־180 מעלות, מאלה שיוצאים להפגין בקפלן. למרות הכול, עבדנו מדהים ביחד, עד היום אנחנו בקשר איתה ומעדכנות אותה על העשייה שלנו", הן אומרות. "יש לנו גם תמיכה מאושיות אחרות שלא מגיעות מאותו רקע, למשל הסטנדאפיסט גיא הוכמן ואשתו אביה מפרגנים לנו באופן קבוע". הם אפילו הגיעו להשקה של הקופסה, וגיא הציע לתת להן מופע חימום בסטנדאפ שעשו לחיילים.
בתום השיחה אני נפרדת מרביעייה צעירה ותוססת, שנראה כי הרעיונות לא מפסיקים לנבוע מהן. בעיניי זו בשורה גדולה, גם לאומנות היהודית וגם לאומנות הנשית בארץ הקודש. עם רמת המוטיבציה והיצירתיות שהן מגלות, גם כשהסבבים כבר יהיו מאחורינו, הן תמצאנה את הדרך להעלות לנו חיוך על הפנים.
