הוועדה הבין־משרדית שהוקמה לאחרונה לבחינת "ריסון" שוק הדירות להשכרה לטווח קצר (STR) היא מקרה קלאסי של פתרון שמחפש בעיה. תחת הכותרת המכובסת של "איזון בין אינטרסים" מסתתר ניסיון נוסף לרמוס את זכות הקניין וחופש העיסוק של אזרחי ישראל, והכול בשירותו המובהק של הלובי המלונאי החזק. המלונאים אינם חרדים למצוקת הדיור, הם חרדים לשורת הרווח שלהם. שוק הדירות לטווח קצר הוא הגורם היחיד שמייצר כיום תחרות אמיתית נוכח מחירי המלונות המאמירים בישראל, והדירות הללו הן בלם הזעזועים היחיד שמונע מהמחירים לזנק עוד יותר.
העובדות בשטח מספרות סיפור שונה בתכלית מהפופוליזם הממשלתי. בתל אביב לבדה קיימות כיום כ־7,500 דירות STR פעילות, המהוות כ־3.4% בלבד ממלאי הדירות בעיר. מספר זה כמעט זהה למספר חדרי המלון בעיר (כ־7,800), מה שמעיד על שוק תחרותי ומשוכלל. הטענה ש"זנב" של פחות מ־4% הוא האחראי למחירי הדיור היא הסטת האשמה ממחדלי המדינה בבנייה ובשיווק קרקעות.
הניסיון להציג את הדירות הללו כנטל על התשתיות הוא מיתוס רגולטורי. תייר ממוצע צורך בדיוק את אותם מים וחשמל שצורך דייר קבוע, ועל פי רוב הוא כלל אינו מחזיק ברכב פרטי – כך שאין כל עומס חריג על התנועה או החניה. להפך, בעלי הדירות הללו משקיעים הון פרטי בשיפוץ ושדרוג נכסיהם, מעלים את ערך הבניין כולו ומשפרים את רמת החיים של כל הדיירים. אם קיימות בעיות נקודתיות של מטרדי רעש או לכלוך, הפתרון אינו חקיקה דרקונית אלא אכיפה פשוטה של חוקי העזר העירוניים הקיימים.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
עכשיו גם הצלחת: כשביטחון המזון הופך לתכנון מרכזי
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
שושלת מלוכה ישראלית: הוועד שיש לו נמל תעופה
עוד מאת נטע־לי גרייבר בן שושן
הקזינו הממשלתי: הבלוף של הטבות הדיור למילואימניקים
הראיות ממקומות אחרים בעולם הן תמרור אזהרה בוהק. בניו יורק, הרגולציה הנוקשה צמצמה את היצע הדירות ב־90% והובילה לזינוק של 20% במחירי המלונות. האם מחירי השכירות למגורים ירדו? אפילו לא בסנט אחד. בברצלונה המלחמה בדירות האירוח העבירה את כוח הקנייה מהתושבים המקומיים לידיהן של רשתות המלונאות הגדולות. ישראל לא צריכה לייבא כישלונות.
נתוני משרד התיירות עצמו, נכון לחציון הראשון של 2025, חושפים את גודל האבסורד. תייר שבוחר ב־STR שוהה בישראל בממוצע 28 ימים – פי שלושה מתייר המלון הממוצע. התייר הזה הוא "תושב זמני" שמוציא יותר מ־1,000 דולר בביקור ישירות בתוך הקהילה: במכולת, בבתי הקפה ובמכבסות השכונתיות. בערים כמו תל אביב וירושלים, השוק הזה מגלגל יותר מ־1.1 מיליארד שקלים בשנה, כאשר המדינה גובה מס מהשקל הראשון. בניגוד למלונות, ב־STR הכסף מחלחל ישירות ללב השכונה ולעסקים הקטנים.
הפתרון אינו הטלת רגולציה חונקת על הדירות, אלא "Leveling Up": הפחתת הרגולציה המיותרת והארכאית על המלונאים עצמם כדי לאפשר להם להתחרות בשוק חופשי. שוויון רגולטורי צריך להיות כלפי מטה, לעבר החופש, ולא כלפי מעלה, לעבר הכבלים הבירוקרטיים. זכותו של אדם לעשות בנכס שרכש כרצונו היא אבן יסוד של חברה חופשית. הממשלה צריכה להסיר את ידיה מהקניין הפרטי ולאפשר לתחרות לעשות את שלה.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת האינטרס שלנו – הלובי של הכלכלה החופשית בישראל
