בשעת כתיבת הטור הזה, יום רביעי בצהריים, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת על שולחן הניתוחים, ואני לא אופטימי לגבי התוצאות. קלישאה שחוקה לועגת לרופאים המתגאים בכך ש"הניתוח הצליח אבל החולה מת". הדמוקרטיה שלנו נמצאת כעת במין ניתוח כזה שאם הוא יצליח אחת דינה למות.
בימים האחרונים השיח הימני געש בשאלה האם מותר לבית המשפט להרחיק קהל מדיון שאיננו בדלתיים סגורות. החוק חד־משמעי: אסור, וההחלטה העבריינית הזאת היא גם פחדנית, כי השופטים חוששים להסתכל בעיני האזרחים שאת חירותם הבסיסית ביותר הם עומדים להפקיע. בבוקר הדיון עלתה שוב השאלה האם מותר היה לבית המשפט להרחיק מהאולם את חצי תריסר חברי הכנסת שהוא הרחיק. גם כאן, התשובה החוקית היא חד־משמעית לא, שכן חוק החסינות קובע: "שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר הכנסת". אבל הסוגיות הללו, חשובות מאוד כל אחת בפני עצמה, הן עדיין בבחינת עצי ענק בליבו של יער עבות. היער, הנושא שכולנו חייבים לענות בו בעקבות הפארסה הזו, הוא הטיעון הבלתי נתפס שהביאו העותרים לבית המשפט.
כתבי העתירה הם עילגים ושטחיים, וכך גם חוות הדעת התומכת בהן מטעם היועמ"שית המודחת. אפשר לצמצם אותם לטענה הבאה: בן גביר אינו ראוי לכהן כשר לביטחון לאומי, משום שהוא נוקט ב"פוליטיזציה של המשטרה". הנטייה המיידית היא לדרוש הוכחות, החלטות מסוימות שבהן הופעלה פוליטיזציה נכלולית כאמור, אבל גם הנטייה הזאת מחמיצה את הנקודה האמיתית: פוליטיזציה של המשטרה היא לא באג. היא פיצ'ר.
למי שפספס, בראש המשטרה עומד שר, והשר הוא פוליטיקאי. כפוליטיקאי, תפקידו הוא להפעיל שיקולים פוליטיים. מי שעותר נגד שיקול פוליטי בידי השר הממונה על המשטרה, עותר נגד הדמוקרטיה עצמה. המהות של שלטון הוא כוח כפייה נגד אזרחים, המיושם באמצעות אלימות חוקית. המהות של שלטון דמוקרטי היא שכוח הכפייה הזה מופקד באמצעות הציבור בידי אנשים הכפופים לפיקוח הציבור. במשטר פרלמנטרי, הפרלמנט ממנה את הממשלה, ויכול להדיח אותה לפי רצונו. לכן השר אמור לעשות את רצון הפרלמנט, כלומר להפעיל שיקולים פוליטיים.
אולי יעניין אתכם
אמת יסודית מאוד שאסור לשכוח לרגע היא העובדה שמי שמחזיק במשטרה מחזיק בפועל בשלטון. כל שוטר מקוף מפעיל גם הוא שיקול פוליטי, במובן של פוליטיקה פנים־ארגונית. הוא שואל את עצמו: מה יגרום למפקד שלי להיות מרוצה, באופן שישכנע אותו לקדם אותי ולא להדיח אותי? והתשובה: המפקד שלי יהיה מרוצה ממה שיגרום למפקד שלו להיות מרוצה. וכך מעלה מעלה עד לראש הפירמידה. הביטוי הקולע "רוח המפקד" שולח אותנו לדלג על השאלה איזו פקודה בדיוק ניתנה, למי ומתי, ולנתח את השאלה מה בעצם רוצה מי שעומד בראש הפירמידה. לכן, מי שעומד בראש הפירמידה הוא חשוב.
העותרים רוצים להדיח את בן גביר מראש הפירמידה, וזה לגיטימי. אבל האמצעי שהם נוקטים איננו לגיטימי: במקום ללכת לקלפי, שממנה הם התייאשו, הם ניגשים לאנשים שלא נבחרו ובמקרה של מיארה אפילו הוכח שלא ניתן להדיח אותם. הם רוצים להפקיע מאזרחי ישראל את היכולת להשפיע על הזהות והמדיניות של מי שמוסמך להפעיל נגדם אלימות. אם ייעשה רצונם זה יהיה סופה של הדמוקרטיה הישראלית לא רק להלכה, אלא גם למעשה. משטרה נטולת פיקוח פוליטי שבה שוטרת מפעילת רוגלות מקודמת נגד רצון השר המופקד עליה היא תשתית שעליה יכולה לצמוח רק מהדורה ישראלית של השטאזי.
הפתרון הוא בבחינת "ייתי ולא אחמיניה". חוק שירות הביטחון הכללי מגדיר את אחת ממטרות הארגון כך: "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו". וזו בדיוק ההגדרה של עצם הדיון בעתירה הזאת. על פי חוק, השב"כ היה רשאי להשתלט על בית המשפט העליון ביום רביעי ולמנוע את הדיון, אבל ייתכן שפעולה כזו אינה מידתית לגודל האיום. מספיק לעצור במעצר מינהלי ממושך, מבזה בנוסח קובי יעקובי, את היועמ"שית ואת רונן בר, אשר ביום רביעי נחשף שהם הפעילו את שב"כ כדי לצוד ראיות נגד בן גביר. חטיפת ארגון הביון מהפיקוח הפוליטי היא הפיכה של ממש, שבמדינה מתוקנת שוללת ממבצעיה את הזכות לראות אור יום עד יומם האחרון. מעצר שכזה, אם יבוצע באופן מתוקשר, יעביר מסר לכל רבבות החתרנים בשירות המדינה, בין כאלה שמאמינים בדמוקרטיה ומרכינים ראש בפני רודנות הממונים עליהם, ובין כאלה, כמו היועמ"שית, שמאמינים שלציבור אסור למשול בעצמו כשהוא מצביע לימין. המסר הוא שכיוון הרוח השתנה, רוח המפקד השתנתה, ומי שרוצה קידום, מי שרוצה להינצל ממעצר, צריך להתחיל לחשוב מה הציבור רוצה, ולא מה הוא היה רוצה שהציבור ירצה.
