תעלה המשואה – אין ראוי מהרב זרביב, הן כלוחם והן כדיין

שלושה חודשים לפני שהרב הדיין והלוחם אברהם זרביב נבחר להשיא משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות, גם אנחנו ב'בשבע' הקדמנו לחשוב שהוא ראוי להוקרה מיוחדת והענקנו לו בכנס ירושלים האחרון את 'פרס ירושלים'. בשנתיים וחצי האחרונות זכינו לראות ולהיחשף למעשי גבורה רבים מכדי לספור ולספר של לוחמים שמעשיהם ראויים להוקרה. חלקם כבר זכו לכבוד ממלכתי, מטבע הדברים לא כולם. אבל יש משהו מיוחד ויוצא דופן בסיפורו של הרב זרביב, שמכיל בתוכו היבטים רבים של גבורה, מסירות והתנדבות שראוי להעלותם על נס, במיוחד כשהם נפגשים אצל אדם אחד שהפך לסמל.

בהתייצבותו הארוכה לשירות מילואים, מאז פרוץ המלחמה ועד לימים אלו, הוא מייצג אלפי חיילי מילואים שהעמיסו על שכמם את עול המערכה, קשייה ומוראותיה, עזבו את בתיהם לתקופות ארוכות וסיכנו את חייהם למען עם ישראל ומדינת ישראל.

בתוך אותם אלפי חיילי מילואים מופלאים, הדיין בן ה־54 מייצג קבוצה מיוחדת של לוחמים שמפאת גילם, מצבם המשפחתי ותפקידם באזרחות לא היו אמורים כלל להיקרא למילואים, אך בחרו שלא לממש את הפטור שלהם ולהתייצב בהתנדבות ובחירוף נפש בקו חזית הלחימה.

בתקופה שבה עשרות אלפי חרדים נמנעים מלקחת חלק במלחמת המצווה בתואנות שונות, הוא מהווה דוגמה לתלמיד חכם מובהק שבעת מלחמה הולך בדרכם של יהושע בן נון, עתניאל בן קנז, בניהו בן יהוידע ושאר גדולי ישראל שהלכו בראש הלוחמים.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת עמנואל שילה "עשינו המון, תנו לנו כוח להמשיך"

עוד מאת עמנואל שילה האנשים שהביאו הישגים חסרי תקדים ראויים להכרת הטוב

כלוחם חי"ר מובחר שהפך למפעיל D9 הוא מייצג גם חשיבה מחוץ לקופסה, הן במישור המבצעי הפרקטי והן בסדר עדיפויות ערכי צודק ומרענן, ששם את ערך חיי חיילינו מעל לכול ובז למוסר מעוות שחס יותר מכך על רכוש האויב. שיטת שיטוח המבנים שהרב זרביב הפך לסמל שלה הצילה חיי עשרות חיילים, העמידה לרשות צה"ל אזור ביטחון נרחב ריק מאויב ומהעורף התומך שלו, והמחישה מה יהיה המחיר שתשלם אוכלוסייה שתוציא מקרבה מעשי זוועה בנוסח 7 באוקטובר.

ולבסוף, הרב זרביב יודע שבמלחמה מנצחים קודם כול עם רוח לחימה, ושבצבא ישראל אין מקור עוצמתי יותר לרוח לחימה מאמונה חזקה בצור ישראל וגואלו, ולכן הוא פועל גם במישור הזה כדי לעודד ולחזק את הלוחמים בפרט ואת עם ישראל בכלל.

היו מי שטענו שאין לכבד את הרב זרביב בהשאת משואה משום שהוא "שנוי במחלוקת" וטקס המשואות אמור להיות קונצנזוס. זהו אותו תרגיל מוכר ושחוק שמתייג את דעתו של רוב הציבור כשנויה במחלוקת ואת דעת המיעוט כקונצנזוס. עובדתית, גם כאשר נעשו ניסיונות לשלול הוקרה ממלכתית מאנשי השמאל הקיצוניים ביותר, שופטי בג"ץ התערבו והפכו את ההחלטה. הסיפור הבולט ביותר הוא זה של פרופ' עודד גולדרייך, ששרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא־ביטון סירבו לממש את ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל. זאת לאחר שפעל מול ממשלת גרמניה לטובת תנועת ה־BDS, ואף חתם על עצומה שקראה להחרים את אוניברסיטת אריאל. גולדרייך אף ביזה את ראש הממשלה ושר החינוך וכינה אותם "מנוולים ראשיים" שלחיצת ידם בטקס הענקת הפרס תגרום לו עוגמת נפש. כל זה לא מנע משופטי בג"ץ לכפות על השרה שאשא־ביטון להעניק לו את הפרס. היו כמובן עוד עשרות מקרים שבהם אנשים ונשים שדעותיהם ומעשיהם שנויים במחלוקת כובדו ושותפו בטקסים וזכו בפרסים ממלכתיים. באשר לרב זרביב, מעשיו הם מופת לרבים ודמותו מקובלת ואף נערצת על רוב מוחלט מהציבור. אין הצדקה להעניק למיעוט קטן וקיצוני זכות וטו על זהותם של מקבלי הוקרה ממלכתית.

טענה נוספת שעלתה היא שהרב זרביב לא ראוי להשיא משואה משום שנציב התלונות על שופטים ודיינים, השופט אשר קולה, הוציא נגדו דוח שזקף לחובתו מעשים ואמירות שדיין צריך להימנע מהם. ובכן, אילו הרב זרביב היה זוכה לכבוד הזה בזכות היותו דיין מצטיין, ניתן היה לטעון שדיין שננזף בידי נציב הקבילות לא ראוי להיחשב דיין למופת. אבל הרב זרביב נקרא לדגל בזכות מעשיו כלוחם, ולכן הערות בנוסח חנה בבלי על התבטאויותיו לא ממש אמורות לשנות.

אך באמת נכון וראוי לומר שבמעשיו כלוחם הצטיין הרב זרביב גם כדיין. אומנם במערכת המשפט של ימינו תפקיד הדיינים מצומצם לתחום מאוד מסוים, וכשמנסים להרחיב אותו מעט ולאפשר להם לשבת כבוררים בדיני ממונות, קמה זעקת געוואלד וממלאה את 'הארץ'. אבל במסורת ישראל יש לדיינים תפקיד רחב בהרבה בעשיית צדק ומשפט ובענישה על עוול ורשעה. לא היה שופט מסור לעם ישראל כמו שמואל הנביא, שכיתת רגליו ממקום למקום כדי לשפוט את ישראל בהתנדבות וללא כל תמורה. ובמסגרת תפקידו, הוא גם האיש שהורה למלך שאול להילחם בעמלק שתקף את הנחשלים שבעם ישראל ולהשמידו עד כלות. וכאשר שאול התרשל ולא השלים את המשימה, שמואל הנביא והשופט הוציא להורג את אגג מלך עמלק במו ידיו. אז אולי אפשר לרשום לחובתו של הרב זרביב עבירה על סעיף כזה או אחר בתקנון הדיינים, אבל במישור המהותי הוא התעלה על כל חבריו הדיינים במסירותו לעשות דין צדק ונקמה ברשעים ששפכו את דם ישראל כמים.

לתפארת תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל – תעלה המשואה!

מי סטה מדרכו של אורי אורבך?

בעמוד השער של מוסף 'הארץ', תחת הכותרת "איפה טעינו", כיכב בסוף השבוע האחרון פנחס ולרשטיין, איש התיישבות ותיק ובכיר, עתיר מעש וזכויות. ולרשטיין התנדב לספק מעל דפי ביטאון השמאל האנטי־ציוני את ההלקאה העצמית והודאת בעל הדין על מחדל השתיקה לנוכח "אלימות המתנחלים" ו"הטרור היהודי". עד שהתראיינתי ל'הארץ' לא הזמנתם אותי לפטריוטים, הוא תירץ לשאלת ינון מגל את כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ. מה שנקרא, עשה מעשה פנחס וקיבל במה לצד זמרי.

במוסף המקביל, 'גלריה', כיכב עם מסר מאוד דומה רועי שרון, הפרשן הצבאי של תאגיד 'כאן', בן היישוב קרני שומרון שבחייו האישיים ובהשקפתו התרחק לא מעט מהערוגה שגדל בה. בתוך דבריו בכתבה שרון מלין על ההנהגה הנוכחית של הציונות הדתית, שמבחינתו סטתה מן הדרך: "אין לך אפילו אורי אורבך אחד. פעם הוא היה סמל הציונות הדתית, ואם היה חי היום היו מכנים אותו קפלניסט ושמאלן".
ובכן, אורי אורבך בשנות חייו האחרונות עבר למערכת הפוליטית ותרם לה את תרומתו, אך מעולם לא הגיע שם לשורה הראשונה ולעמדת המנהיג. לעומת זאת, בתחום התקשורתי אין ספק שאורי אורבך היה מנהיג בולט של דור צעיר דתי־לאומי שניסה להשתלב בתקשורת הכללית ולהביא אליה את ערכיו והשקפתו. בכנס ירושלים האחרון קלמן ליבסקינד כינה את עמיתיו אלה 'מתייוונים', בגלל בחירתם להיטמע בסביבה התקשורתית החילונית־שמאלנית במקום להיאבק על דרכם יום יום באומץ ובעמל. זה היה סיכום ביניים די עגום למהלך שאורי אורבך קרא אליו במאמרו 'הטובים לתקשורת'.

רועי שרון מספר בכתבה שהחל מ־7 באוקטובר הוא עובד גם בשבתות. לפי עדותו, הוא לא היה רחוק מהחלטה לבלות את אותו ליל שמחת תורה במסיבת הנובה. את הטענה על היעדרו של אורי אורבך, ולו אחד, במפלגת הציונות הדתית, שמעתי ממנו כשראיין אותי לפני מספר שבועות לתוכנית ב'כאן 11'. שאלתי אותו מה לגבי אופיר סופר, האם אינו ראוי בעיניו להיחשב כהולך בדרכו של אורבך? שרון הסכים איתי בשפה רפה, אבל זה לא מנע ממנו לחזור על הטיעון מעל דפי 'הארץ'. יכולתי באותה מידה להזכיר את מיכל וולדיגר, אוהד טל או משה סולומון.
אין לי ספק שאילו אורי אורבך היה חי היום ומחזיק בדעותיו, הוא לא היה מכונה שמאלן וקפלניסט. ייתכן שאורבך לא היה מתלהב מסמוטריץ' וסטרוק, אבל לא בטוח שזה כל כך חשוב. לעומת זאת, די ברור לי שהוא היה מצטער מאוד לראות לאן הגיע בן טיפוחיו רועי שרון, וזה בעיניי הרבה יותר משמעותי.

לתגובות:

[email protected]