התחלה// לפני 52 שנה. עד גיל ארבע גדלה בירושלים. הבכורה משמונה אחים ואחיות.
אבא// יגאל גלס, בן 74, במקצועו מהנדס אלקטרוניקה בתעשייה האווירית. "אבא מומחה למערכות ניווט במטוסים. אדם שפותח את היום בתפילה מוקדמת ונרדם על הגמרא בלילה. לומד המון. למד צרפתית וערבית וקלרינט, בכל פעם משהו חדש. את הבית שלנו הוא בנה כמעט כולו במו ידיו והוא מבשל ותופר. אין משהו שהוא לא יודע לעשות".
אמא// שושנה גלס, בת 72, אשת חינוך. מורה לחינוך מיוחד רוב שנותיה, ולימים למדה תרפיה במחול. "היא בעיקר אמא. תמיד דאגה לכל מחסורנו, לאוכל חם. אישה טובת לב עם הרבה חמלה. קשובה לזולת, צנועה ואשת חסד. תמיד דואגת שבשולחן השבת יהיו אנשים מהקהילה, אם זה אלמנות או אנשים בודדים".
מייסדים// כשהייתה בת ארבע עברה עם הוריה לנווה צוף, והם היו מהמשפחות המייסדות. "בהתחלה היינו כעשר משפחות. גרנו במשך שנה במצודה הבריטית. חילקו לכל משפחה חדר וחיינו במין שיתופיות כזאת. שירותים וטלפון היו בסוף המסדרון, לפעמים לא היו מים וחשמל. תנאים מאוד בסיסיים".
אולי יעניין אתכם
נווה צוף// "כעבור שנה עברנו לקרוואן, לבית הקבע הגענו אחרי כמעט עשור. הילדות שלי הייתה סביב המצודה, גם כשהיישוב התרחב. שם היה הגן שלי, בית הספר ובני עקיבא. זכיתי לילדות מתוקה בטבע. קבענו עם החבורה מתחת לעץ, והיינו צועדים כמעט בכל שבת ליער הסמוך. הכרתי שמות של פרחים. הכול היה מאוד מחובר לטבע".
חבורה// בית הספר היסודי היה במצודה. "הייתי בכיתה עם אודי פוגל הי"ד, ואורית סלומון, שבני משפחה שלה נרצחו כעבור שנים בפיגוע, הייתה חברה קרובה שלי. זו חבורה שצמחה יחד". בכיתות ז'-ט' למדה בצפירה. "נסענו מדי יום שעה הלוך ושעה חזור. זה היה מתיש. כשנמאס לי מהנסיעות עברתי לפנימייה באולפנת אמנה. הייתי תלמידה טובה, ממש לא חרשנית. בעיקר הייתי עם קבוצת חברות מאוד קרובה".
שירות לאומי// שנה ראשונה בחינוך מיוחד בעפולה, שנה שנייה בהדרכה באולפן עולים מאתיופיה ומרוסיה בירושלים. "אלה היו שנתיים שפתחו לי את הראש. גדלתי עם אנשים מאוד דומים לי, ובשירות בפעם הראשונה פגשתי עולם. נחשפתי לצורות חיים אחרות, התפללתי בבית כנסת ספרדי שורשי, הכול היה לי שונה. הטעמים והריחות, האנשים המתוקים והטובים והפשוטים. יצאתי מהבועה בקטע טוב".
מסכים// בתום השירות הלאומי הלכה ללמוד בבית הספר 'מעלה', במסלול טלוויזיה וקולנוע. "למדו איתי בכיתה שרה בק, חוה דיבון ועוד אנשים מוכשרים שהשתלבו בתעשייה. אותי התחום הזה ריתק מבחינת היצירה וכוח ההשפעה. אני חושבת שיש במסכים כוח ממגנט והשפעה אדירה, גם ברבדים שאנחנו אפילו לא מודעים להם".
החצי השני// את מי שלימים הפך לבעלה הכירה תוך כדי השנה השנייה ללימודים. אלעד, בן 52, איש הייטק. "איש חכם ופעלתן, שחושב תמיד מחוץ לקופסה. הוא פנומן. אנשים מתייעצים איתו כמעט בכל תחום. הוא אוטודידקט עם מנוע חזק ויצר הרפתקנות. מכור לסקי, לרכיבת אופניים ולטיולים. הוא מוציא ממני את הטוב. המפגש בינינו מגדל אותי ומושך אותי למעלה".
הנחת// שבעה ילדים. הבכור מעוז הי"ד, בן 25 בנופלו, היה נשוי לאודיה ואב לטנא, "תינוקת מתוקה בת שנתיים וחצי". אחריו יואב בן 25, נשוי ללאה, עדו בן 23, בעוד חודשיים מתחתן עם הבת של דפנה מאיר הי"ד, "להקים בית בתוך השכול זה המון כוח". חיה־נֹגה בת 21, נשואה ליאיר והם גרים במשאית בחוות דורות, "חלוצים ממש". אפרת בת 18, בשירות לאומי, אריאל בן 16 תלמיד ישיבה תיכונית במצפה רמון, ודביר הקטן בן 11. "במהות שלי אני קודם כול אמא".
מונטריאול// "כשמעוז היה בכיתה א' צצה הזדמנות מקצועית לאלעד מעבר לים והחלטנו לצאת למונטריאול שבקנדה. נקשרנו עם החבר'ה מכולל 'תורה מציון' ועם אנשי הקהילה. כולם קיבלו אותנו בחום. במונטריאול הרגשתי שאני פורצת גבול. הכול היה חדש – תרבות הדיבור, השפה, הכסף, הריחות, הצבעים. הטמפרטורה הממוצעת הייתה מינוס 15 מעלות. בימי ראשון היינו מטיילים ועושים סקי. היה לי טוב, אבל לרגע לא התבלבלתי והיה לי ברור שזה זמני והבית שלנו הוא כאן, בישראל".
חוזרים// אחרי ארבע שנים בנכר חזרו לביתם בטלמון. "תמיד היינו מחוברים למקום ולחבורה שנמצאת פה. טלמון זה הבית שלנו. למעוז לקח זמן להסתגל שוב מבחינה חברתית, אבל בדיעבד אני חושבת שזה הצמיח בו חוסן. אני לאורך השנים הייתי מחנכת, כתבתי תוכן שיווקי באינטרנט וכתבות מגזין בעיתון המקומי של מטה בנימין, אבל בעיקר הייתי אמא".
מעוז// בנה, רב סמל ראשון במילואים מעוז פניגשטיין, לוחם בגדוד 7008, עוצבת חיצי האש (551), נפל בקרב בצפון רצועת עזה בז' בטבת תשפ"ד. "הוא נכד ראשון ונין ראשון. ילד סקרן ששואל שאלות. איש של אנשים, מלא חיים, שמח, מצחיק, חד, ציני. תמיד היו סביבו המון חברים והוא היה רגיש לאנשים השקופים. מאוד מוכשר בציור. בשלושים עשינו תערוכה מהאיורים שלו. הוא היה עם קשיי קשב, אבל חכם וחד".
נווט מוערך// למד שנה בישיבת רמת גן, "שנה מאוד אינטנסיבית בשביל מי שלא רגיל ללמוד". אחר כך למד שנתיים בישיבה בבני נצרים. "היה לו כל כך טוב שם. הוא פרח. ממש היה הגרסה הכי טובה של עצמו". בשירות הצבאי היה בדובדבן. "היה לו חוש ניווט יוצא דופן, והניווט הפנומנלי שלו הפך למור"ק (מורשת קרב, ר"ג). לקראת סוף השירות הוא הכיר את אהובתו אודיה, והם התחתנו ועברו לסוסיא". כיום אודיה נשואה בשנית לאלחנן עטייה.
האובדן// ביום ז' בטבת תשפ"ד, בעת שהשתתף בפעילות מבצעית בג'באליה שבצפון הרצועה, נפגע מכדור צלף של מחבל ונהרג. "אנשים חושבים שהאובדן הוא רק הגעגוע, ובוודאי יש געגוע חזק, אבל האובדן הוא גם שבר של השלם. הייתה לי משפחה שלמה, שמחה ומלאת חיים, וזה כבר לא יהיה אותו דבר. האובדן הוא מכלול של התמודדויות ואתה במסע מתמיד בתוך זהות חדשה".
ממשיכים// "עוד ברגעים הנוראים בלוויה, בתוך הוואן של החברה קדישא יחד עם הארון, כשנפרדנו ממעוז, אמרנו לילדים שאנחנו רוצים להמשיך להיות משפחה שמחה, ואני חושבת שאנחנו מצליחים לעשות את זה. הילדים שלי מנגנים, הבנים קוראים בתורה, אנחנו רוכבים ומטיילים המון והבית שלנו מלא חיים".
סיפור לאומי// חברת הנהלה בפורום הגבורה. "אני באופן אישי חיפשתי משמעות וטעם לכל הדבר הזה והצטרפתי לפורום הגבורה. המפגש עם המוות מכריח אותי לחפש משמעות לקיום שלי ושל הדורות הבאים שאני מגדלת כאן. הסיפור הלאומי נותן לי טעם. יש סיבה למה מעוז לא פה, הוא נלחם על משהו גדול. הוא נפל על קידוש השם".
הפורום// "מהרגע הראשון במלחמה התמקד הפורום בסיפורי הגבורה ובחתירה לניצחון ולא רק בנהי. בטח שיש כאב וצער קשים מנשוא, אבל בסוף אנחנו בוחרים להתמקד בגבורה. אנחנו רואים ממש ניסים, מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה. חשוב לנו גם להנכיח את הבנים שלנו, ומעל הכול הפורום הזה נוסד כדי לחזק את רוח הלחימה והגבורה, לחזק את האמונה בצדקת הדרך, וגם שנגדל מתוך המלחמה הזאת כעם".
הסיפור לא נגמר// מאהל הגבורה חוזר לפעילות ביום הזיכרון. "המאהל חוזר לפעילות כדי שלא נמסמס את הבשורה הגדולה שהמלחמה הזאת יכולה להביא. שנסיים בקול תרועה רמה. שנצליח להביא הישגיים ביטחוניים, מדיניים ורוחניים. זה שלב פלאי אבל הוא עדיין לא נגמר. האש עדיין דולקת בזירות השונות וזה לא סוף הסיפור, ואנחנו לא מוכנים שזה יהיה סוף הסיפור. אנחנו בימים דרמטיים ובמלחמה קיומית שעוד תשפיע דורות קדימה".
לתפארת מדינת ישראל// "אני בת לעם מופלא ועתיק, מלא תעצומות נפש ורוח גדולה. בכל העולם אנשים נמלטים ממלחמה, ובישראל אנשים מתחננים וצובאים על הפתחים כדי לחזור ולהילחם. הכלכלה ממשיכה לצמוח, לצד הנתינה והעזרה בלב ענק. אנחנו תופעה נצחית ומשמחת".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// קמה בשש וחצי, "רצה עם חברות שלוש פעמים בשבוע, תפילה, קפה של בוקר עם אלעד, עבודה וילדים. משתדלים לאכול ביחד ארוחת ערב".
פלייליסט// "זה מאוד גחמתי ומשתנה לפי האנרגיות. אני יכולה להידלק על שיר ולשמוע אותו בלופים. מעוז אהב מאוד את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ולקח לי זמן עד שיכולתי שוב לשמוע מוזיקה".
השבת שלי// "המצאה גאונית, מתנה טובה וההוכחה שיש אלוקים. אין כזה דבר שבת ארוכה מדי, זה תמיד קצר לי".
דמות מופת// "נולדתי בתאריך הפטירה של ר' אריה לוין זצ"ל. הוא קירב את סבא שלי ליהדות כשהיה באצ"ל וישב בכלא הבריטי. גדלתי על סיפורים עליו. הוא היה איש רגיש במיוחד עם מחויבות הלכתית מוחלטת, אבל עם יכולת אנושית מופלאה להתחבר ולהשפיע טוב".
מפחיד אותי// "שהילדים שלי יצטרכו להתמודד עם אתגרים בנוסף לכאב שהם נושאים. הייתי רוצה שמעכשיו ה' יוותר להם".
משאלה// "שנגדל מהמלחמה הזאת, שנהיה חברה טובה יותר, אור לגויים. ושהרווקים והרווקות סביבי יתחתנו במהרה".
כשאהיה גדולה// "אני חולמת שניישב את חבל עזה ואת לבנון. נחמה תהיה לי בתחיית המתים. בינתיים בניין הארץ זה הכי קרוב לנחמה. אני יודעת שמעוז היה שמח בזה מאוד".
לתגובות:
