כשהזכות קיימת – והתודעה חסרה

בקיבוץ שמיר, במטולה, בקריית שמונה וביישובים נוספים בצפון, חיים אנשים שגדלו לצלילי אזעקות, שלמדו להבחין בין סוגי ירי, ובונים את חייהם תחת איום מתמיד. בעבורם, הרקטות של חיזבאללה אינן תאוריה ביטחונית אלא מציאות יומיומית. יותר מ־50 שנה, מאז תקופת אש"ף והקטיושות על קריית שמונה שהובילו למבצע ליטני ב־1978, חשופים תושבי הצפון לאיום מתמשך. ואף על פי כן, משהו בתודעה הלאומית הישראלית עדיין מסרב לקרוא לדברים בשמם. הבעיה איננה רק מבצעית. היא בראש ובראשונה תפיסתית־תודעתית.

מדינת ישראל למודת מלחמות מאז הקמתה. עד מלחמת יום הכיפורים נקטו ממשלות ישראל מדיניות של תגובה עצימה, שהביאה להישגים פנומנליים בשטח, תוך שילוב אמונה עמוקה בצדקת הדרך ובזכות הקיום בארץ. לא עסקנו אז ב"תמונת הניצחון" ולא התפלספנו על "היום שאחרי". המדיניות הייתה פשוטה: מולנו עמדו צבאות, האיום היה קיומי, והתגובה הייתה בהתאם. זו הייתה תודעת חיים פשוטה.

בעשורים האחרונים השתנה המיצוב הפנימי של מדינת ישראל, כראי לחברה הישראלית כולה, ללא היכר. וכאן טמונה נקודת העיוורון. ארגון חיזבאללה פועל בעקביות מאז הקמתו ומעביר מסר חד וברור: חיסול מדינת ישראל. הוא נוקט אמצעים מתמשכים כדי לקדם מטרה זו, ואינו מאפשר לאזרחי ישראל לחיות חיים של ביטחון וחירות בארצם. מדינת ישראל, לעומת זאת, נהגה בו במשך עשרות שנים לפי כללים של הפרדה מלבנון, תגובות מוגבלות והשלמה שבשתיקה וחוזר חלילה, כמעט כמו בצעד תימני.

המשפט הבין־לאומי דווקא אינו דורש ממדינה להשלים עם מציאות כזו. על פי סעיף 51 למגילת האו"ם, למדינה עומדת הזכות להגנה עצמית מפני התקפה מזוינת, גם כאשר זו מתבצעת על ידי ארגון לא־מדינתי הפועל משטחה של מדינה אחרת, ובייחוד כאשר אותה מדינה אינה פועלת לבלום אותו. במסגרת זו, פעולת המדינה נבחנת לפי עקרונות של הכרחיות ומידתיות, אך עצם הזכות להסיר איום מתמשך מעל אזרחיה אינה מוטלת בספק. עיקרון זה קיבל ביטוי מובהק לאחר פיגועי 11 בספטמבר, כאשר ארצות הברית הפעילה את זכות ההגנה העצמית נגד אל־קאעידה באפגניסטן, מתוך הבנה כי ריבונות אינה יכולה לשמש מקלט לטרור. במובן זה, האתגר של ישראל אינו היעדר לגיטימציה לפעול, אלא הפער בין הלגיטימציה הקיימת לבין התודעה שממנה נגזרות ההחלטות.

אולי יעניין אתכם

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד בדעות תסמונת הדשא הירוק של השכן

תודעה איננה מושג פילוסופי מופשט, אלא המנוע הפנימי שמעצב מדיניות. תודעה לאומית היא האופן שבו חברה מפרשת את המציאות, מגדירה את אויביה ומחליטה מה מותר לה לעשות ומה אסור. כאשר התודעה שגויה, המדיניות הנגזרת ממנה תהיה שגויה בהכרח.

מדינות ששרדו איומים קיומיים לא עשו זאת רק באמצעות כוח צבאי, אלא קודם כול בכך שהגדירו נכון את האיום. ישראל, שיודעת לגייס חברה שלמה בעת מלחמה מוצהרת, מתקשה לעשות זאת כאשר האיום הוא מתמשך, איטי ואינו נושא שם של מדינה עוינת. כך נוצר פרדוקס: ככל שהאיום נמשך זמן רב יותר, כך הוא נעשה נורמלי יותר בתודעה הציבורית.

ב־7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את פרל הארבור. ארצות הברית, שעד אותו רגע נמנעה ממעורבות עמוקה במלחמות העולם, הגיבה בהכרזת מלחמה מלאה. לא "מבצע", לא "סבב". הנשיא רוזוולט לא שאל אם האיום מגיע ממדינה או מארגון, כפי שלא שאלה זאת ארצות הברית גם עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר 11 בספטמבר. הוא הגדיר קו ברור: נחצה גבול, והתגובה תהיה עד ההכרעה.

תודעת חיים פשוטה מתארת מציאות טבעית שבה לכל אדם הזכות לחיים, לביטחון ולחירות. תודעה זו נשענת על קו קוהרנטי אחד בין הנהגה, צבא, חברה ותקשורת. זהו אותו חוסן שהתקיים בפשטותו במלחמת ששת הימים. חוסן שאינו מורכב מהסברים, אלא מהכרעה פנימית ברורה. תודעה לאומית אינה נבנית ברגע של משבר, אלא הרבה לפניו. ישראל יודעת מהו רגע שבו הגב לקיר. היא חוותה זאת ב־1967, כאשר בתוך שישה ימים שינתה את פני המציאות. אך החוסן לא נולד מן הניצחון – הוא זה שאיפשר אותו.

מה שנדרש היום אינו רק אמצעי לחימה חדשים או סבב נוסף. הדבר הנדרש ביותר הוא עמוק יותר: השבת תודעה. תודעה שמאמינה בצדקת קיומנו כאן, ופועלת ממנה, לא כתגובה לאיום אלא כנקודת מוצא. תודעת ניצחון איננה נולדת מהכרעה צבאית, אלא מההכרעה הפנימית שזכות הקיום אינה נתונה למשא ומתן.

הכותבת היא מרצה לקבלת החלטות במנהיגות, חברת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי