לפני כמה חודשים פנה אליי חבר כנסת מן הירכתיים של הליכוד, וביקש את עזרתי בהכנת הצעת חוק לביטול מוסד הנשיאות. על רקע הביקורת הנרחבת נגד הנשיא הרצוג, בשל סירובו לחון את נתניהו, נראה הגיוני לעיין מחדש במוסד כולו, ונתבקשתי לכתוב נוסח שיעביר את כל סמכויות הנשיא לגופים אחרים.
התפיסה שמוסד הנשיאות הוא דינוזאור מיותר וחסר תוחלת, ימיה כימי המוסד עצמו, אבל אני חושב שהיא שגויה. אני מאמין שהמוסד הזה חיוני מאין כמוהו להגנה על הדמוקרטיה ועל זכויות האזרח. כדי שהמנגנון יתפקד היטב נדרש, כמובן, שהמוסד יאויש בידי אדם מורם מעם, ומאז שאביו של הנשיא הנוכחי כיהן בתפקיד, לא נמצא אדם שכזה. וכפי שאנסה להסביר להלן, גם בכך אשמים אהרן ברק וצאן מרעיתו.
בדמוקרטיה פרלמנטרית שאין בה מלך, מוסד הנשיאות דומה לכרית אוויר ברכב: היא מופעלת רק בשעת חירום, בהתרחש תאונה שפוגעת בפונקציונליות של הרכב כולו. עצם ההרס של הרכב בתאונה הוא שמכניס את כרית האוויר לפעילות, ומאפשר לה להציל חיי אדם. רוב בני האדם מעולם לא יראו כרית אוויר בפעולה, וטוב שכך. ועדיין, אף אחד לא יעז לטעון שמכיוון שכרית האוויר לא מופעלת ב־99.9 אחוז מהפעמים שאנחנו נוסעים ברכב, הרי שהיא מיותרת ויש לבטלה.
דוגמה קולעת אפילו יותר היא השוואת מוסד הנשיאות לפצצות אטום המוחזקות במחסניהן של כמה ממדינות העולם: הפצצות הללו לעולם לא יפעלו, אבל בקיומן, בפוטנציאל ההרס שלהן, ובידיעה על אודות שני המאפיינים הללו אצל האויב, די כדי להעניק ביטחון ועוצמה למדינה המחזיקה בהן, גם מבלי שתצטרך להפעיל את הפצצה. פצצות אטום, בדומה למוסד הנשיאות, הן עסק יקר מאוד לתחזוקה, אבל חיוני מאוד בהגנה על התפקוד השגרתי של המדינה.
אולי יעניין אתכם
והטקסיות המנופחת של מוסד הנשיאות, הסיבה שבגללה זה כל כך יקר, חיונית מאין כמוה כדי שהמוסד יתפקד כראוי. הנה כמה דוגמאות היסטוריות שהתרחשו במדינות אחרות, וממחישות את חיוניות מוסד הנשיאות, או המלוכה: ב־1992 תפס את השלטון בתאילנד גנרל בשם סוצ'ינדה, ובתגובה החלו התפרעויות בכל רחבי המדינה. המלך ראמה התשיעי קרא לגנרל ולמנהיג האופוזיציה סרימואנג. הוא הכריח את השניים לכרוע ברך מולו בשידור חי בטלוויזיה. ההשפלה עשתה את שלה, סוצ'ינדה התפטר בבושת פנים, והדמוקרטיה שוקמה.
ב־1944 הצליח מלך רומניה מיכאי הראשון למנוע הפיכה פשיסטית במדינתו, כשהורה על מעצרו של ראש הקושרים אנטונסקו, ובכך ביצע הפיכת נגד. למרבה הצער, זה לא הציל את מדינתו מהכיבוש הסובייטי וממשטר האימים של צ'אושסקו בהמשך.
המנגנון הזה, כמובן, לא חף מכשלים. ההיסטוריה זוכרת כיצד מלך איטליה ויטוריו עמנואלה השלישי נמנע מלהכריז על מצב חירום, שיכול היה למנוע מהפשיסטים לתפוס את השלטון ב־1922. וכמובן זכור לרע הנשיא הגרמני הינדנבורג הזקן והסנילי, שלא זו בלבד שלא מנע את עליית הנאצים, הוא אף חתם על צו שרפת הרייכסטאג שחיסל סופית את הדמוקרטיה במדינתו.
אבל לא רק אישיות רופסת של ראש המדינה יכולה להכשיל את המנגנון: ב־1967 ניסה קונסטנטינוס מלך יוון למנוע את הפיכת הקולונלים, אך נכשל כי מוסד המלוכה היה חסר את היוקרה הציבורית הדרושה. ב־1936 בספרד, פרנסיסקו פרנקו הצליח לתפוס את השלטון, בין השאר בעקבות כישלונו של הנשיא אסאניה להדוף את ההפיכה. גם כאן, הסיבה לכך הייתה חולשתה הציבורית של הנשיאות.
ראש מדינה ייצוגי, נטול סמכויות בשגרה אך בעל כוח לתת או לשלול "חתימת קיום" לתוצאות הבחירות ולמינויים של ראשי המדינה, הוכח ככלי חיוני להגנה על המדינה מפני הפיכות אנטי־דמוקרטיות. כדי שזה יעבוד נדרשים שני תנאים: אדם שהוא בעל חוט שדרה איתן, ואדם המקובל על רוב הציבור, עד לרמה שדברתו לבדה יכולה לגרום להמונים להרים או להניח את נשקם.
התנאי הראשון ייבחן מחדש בכל פעם שבה תידרש הכנסת למנות נשיא. אבל התנאי השני תלוי בנו – בחינוך שלנו בנושא חיוניות מוסד הנשיאות, ובכבוד שאנחנו רוחשים למדינה עצמה. האתגר העיקרי באפקטיביות של מוסד הנשיאות, בפעם הבאה שבה יהיה כאן ניסיון הפיכה, איננו הבורות של הציבור סביב הדוגמאות ההיסטוריות האזוטריות שהבאתי. הבעיה נעוצה במקסם השווא ההרסני הלופת את השמאל, שלפיו הדמוקרטיה והמדינה נועדו אך ורק להגשים את ערכי השמאל ואת שלטונם של המחזיקים בעמדותיו. מגזר שרומס את החוק שאינו לרוחו, יתעלם גם מזעקות של נשיא אחראי.
ומי שאחראי למצב העגום של השמאל הוא מי שהנחיל את תודעת המרדנות הכוזבת בדבר כפיפות החוק לגחמות השמאל. הפתרון, גם לשיקום מעמד מוסד הנשיאות, הוא שיקום האחריות האישית וגביית מחיר פלילי ראוי ומרתיע מהעבריינים הפוליטיים שקרנם עלתה מאוד בשנים האחרונות.
