הפרישה מאופ"ק מוכיחה: אבו דאבי מובילה מדיניות עצמאית

ההחלטה המטלטלת של איחוד האמירויות לפרוש מקרטל ייצור הנפט אופ"ק שפורסמה אתמול לא באה בוואקום. מי שעקב בשבועות האחרונים אחרי התבטאויות של בכירים ושופרות אמירתיים שמע היטב את הטון: אכזבה עמוקה מהסדר האזורי – הפוליטי והאנרגטי כאחד – לצד הרהורים גלויים על הצורך להשתחרר ממסגרות אזוריות שנתפסות כבלתי רלוונטיות.

כזכור, האמירויות ספגו את האש המשמעותית ביותר מאיראן במהלך החודשיים האחרונים, עם אלפי כטב"מים וטילים ששוגרו משטחי הרפובליקה האסלאמית אל שטחי המדינה הערבית מצידו השני של המיצר. האכזבה והביקורת החריפה של אבו דאבי נבעו מהתחושה שאף הסכם או מסגרת מולטילטרלית מסורתית לא סיפקו הסחורה הביטחונית או האנרגטית (למעט ישראל, שסיפקה ידע ומערכות הגנה אווירית, לפי פרסומים). בהקשר זה, הפרישה מאופ"ק היא אמנם מהלך משמעותי, אבל השיח האמירתי הביע גם ביקורת נוקבת נגד הליגה הערבית וארגונים נוספים, מה שמוביל למסקנה שייתכן שאבו דאבי תודיע על פרישה גם ממסגרות נוספות.

בשורה התחתונה, התחושה באבו דאבי היא שהשקעותיה – הכספיות והמדיניות – לא הניבו תמורה ברגע האמת, וכי "החברים" לא עמדו לצדה כאשר נדרשה לכך – ומכאן שהפרישה מאופ"ק איננה מהלך טכני-כלכלי בלבד, אלא ביטוי לשינוי עומק בתפיסת עולמה הגיאופוליטית.

הביקורת האמירתית, שהובעה בעיקר ברשתות החברתיות ומפי פרשנים מקורבים לשלטון – ולא מפי השלטון עצמו, כמיטב המסורת האמירתית – הופנתה בעיקר כלפי העולם הערבי פנימה. במהלך המלחמה מול איראן, לא רק שמדינות ערביות ומוסלמיות מרכזיות כמו מצרים או תורכיה לא סיפקו גיבוי מדיני או ביטחוני מספק – אלא שהן אף נמנעו מפרסום הצהרות חד-משמעיות נגד התוקפנות האיראנית לשטחה.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

בתוך כך, הליגה הערבית הוצגה יותר ויותר ככלי שמשרת אינטרסים מצריים, ולא כפלטפורמה לשיתוף פעולה אזורי אמיתי. ההתפכחות הזו מהרעיון של "סולידריות ערבית" דוחפת את האמירויות לחשוב מחדש על מקומה במרחב – לא כעוד שחקן בתוך מערכת אזורית, אלא ככוח עצמאי שמכתיב לעצמו את כללי המשחק, באופן שהולם היטב את המגמות שמוביל מנהיג האמירויות מוחמד בן זאיד ממילא.

העובדה שאיראן, שתקפה שוב ושוב מתקני נפט ברחבי המפרץ במהלך שבועות המלחמה, חברה גם היא באופ"ק – היא ללא ספק סיבה נוספת מבחינת אבו דאבי לפרוש מהארגון. לכך מצטרפים גם משקעים עמוקים מול סעודיה, שמובילה באופן מובהק את אופ"ק כיצרנית הנפט הגדולה ביותר וכבעלת עתודות הנפט הגדולה ביותר בקבוצה. למרות הקרבה הגיאוגרפית והקשרים ההיסטוריים, היחסים בין ריאד לאבו דאבי אינם חפים ממתחים: באמירויות לא שכחו את הכוחנות הסעודית שהופנתה נגדם בדרום תימן בתחילת השנה – אז סעודיה פעלה כדי לדכא את כוחות הדרום הנאמנים לאבו דאבי ואף הפציצה אוניות אמירתיות שהגיעו לפרוק ציוד בדרום תימן – וגם לא שוכחים את המחלוקות החריפות עם ריאד בזירות נוספות כמו סודאן וסומלילנד. קמפייני הרשת והתקשורת הארסיים של סעודיה, שהתלוו לאותה כוחנות ואף האשימו את האמירויות בהיותה "סוס טרויאני ציוני" לא נשכחו מלב אף הם.

בהקשר הזה, הפרישה מאופ"ק, היא גם מסר דיפלומטי: אמירה של עצמאות כלפי המנהיגות הסעודית, דווקא בתקופה שבה מוחמד בן סלמאן מבקש לבסס את מעמדו האזורי – ובאותו יום שבו הוא אירח פסגה מפרצית במטרה לתאם עמדות מול טהראן והמו"מ בינה לבין וושינגטון.

מהלך מתואם עם טראמפ?

לא ניתן להתעלם גם מההקשר הגלובלי הרחב יותר. המהלך האמירתי מתרחש במקביל לשורת יוזמות של ממשל טראמפ שמטרתן לחזק את השליטה האמריקנית בנקודות חנק אסטרטגיות ובשרשראות אספקה עולמיות. בשבועות האחרונים ממשל טראמפ חתם על הסכמים וקידם את יחסיה הביטחוניים של ארה"ב עם אינדונזיה, מרוקו והפיליפינים – שלושתן ממוקמות באזורי מפתח ימיים קריטיים, על מיצרי מלקה, גיברלטר ולוזון בהתאמה. לצד פעולותיו במיצרי הורמוז, בוונצואלה, ובעבר הלא רחוק גם בפנמה, טראמפ פועל כדי להגדיל את מוטת שליטתו בשוק האנרגיה ובנתיבי הסחר, ובייחוד באזורים קריטיים ליריבתו המסורתית, סין. בהקשר זה עולה השאלה האם הפרישה האמירתית, שללא סופק פועלת לטובת שוק הנפט האמריקני, מתואמת עם וושינגטון כחלק ממהלך רחב יותר לאתגר את אופ"ק ולפצל את מוקדי השליטה בשוק הנפט העולמי – במיוחד לקראת המפגש המתוכנן בין טראמפ לשי ג'ינפינג בעוד כשבועיים, שבו סוגיית האנרגיה עשויה לעמוד במרכז.

לצד זאת, גם אם יש תיאום כזה, לא נכון לראות באמירויות שחקן פאסיבי. להפך: אחד המאפיינים הבולטים של מדיניות החוץ האמירתית בשנים האחרונות הוא היכולת להוביל מגמות, ולא רק להצטרף אליהן. הפרישה מאופ"ק, הפעילות הכלכלית בסומלילנד וכמובן הובלת הקו להצטרפות להסכמי אברהם משקפים כולם את אותה תעוזה אסטרטגית אמירתית – נכונות לשבור מוסכמות, לאתגר מסגרות קיימות ולפעול באופן עצמאי גם במחיר של חיכוך עם שותפים מסורתיים, באופן שמשרת את היציבות האזורית, מאתגר שחקניות מערערות כמו האחים המוסלמים והחות'ים, ומשרת את האינטרס האמירתי באופן מובהק.

בסופו של דבר, המהלך האמירתי מצביע על מגמה רחבה יותר: התפוררות הדרגתית של הסדרים אזוריים ישנים ועלייתם של שחקנים שמעדיפים גמישות, עצמאות ובריתות אד-הוק על פני מחויבות למוסדות רב-צדדיים. עבור ישראל, מדובר גם בהזדמנות וגם באתגר: מצד אחד, איחוד האמירויות נמצאת במצב של חיפוש אחר שותפים אמינים, ומכאן שהיא עשויה להעמיק את שיתוף הפעולה עם ירושלים כפי שדווח שאירע במהלך המלחמה. מצד שני, התרחקותה מהעולם הערבי עלולה להגביר את הבידוד שלה באזור, ובכך גם את יכולתה של ישראל להתקרב לעולם הערבי דרך הקשרים עם אבו דאבי. כך או כך, הפרישה מאופ"ק היא לא סוף הסיפור – אלא סימן לשינוי עמוק יותר בכללי המשחק במזרח התיכון.

הכותב הוא חוקר בתוכנית האזורית ב"מיינד ישראל"