התחלה// לפני 68 שנה, נולד וגדל בשכונת קטמון בירושלים. הבכור מארבעה ילדים.
אבא ואמא// משה וברכה קפאח ז"ל. "הם עלו לארץ מתימן כנערים ונישאו כאן. הם חיו את חייהם בפשטות מדהימה. אבא עבד בייצור בתעשייה הצבאית ואמא הייתה עקרת בית. כל השכונה הכירה את אבא שלי בכיבוד ההורים המדהים שלו. כשסבא לא יכול היה ללכת, אבא נשא אותו לבית הכנסת על גבו, מפני שבאותה תקופה לקח זמן להשיג כיסא גלגלים. כשהצעתי לסייע הוא ענה בפשטות: זה אבא שלי ואני חייב בכבודו. גם אמא הייתה כל כולה צניעות וענווה".
הקטמונים// "גדלתי בדירת חדר וחצי בצניעות גדולה אבל בשמחה רבה. היינו משפחה מגובשת עם אהבה ומסירות עצומה של ההורים. האוכלוסייה בשכונה הייתה כאילו פשוטה, עולים חדשים מתימן, ממרוקו, מעיראק וקצת מכורדיסטאן, אבל הייתה אווירה מופלאה של יחד. כולם מכבדים זה את זה. אני ממש מתגעגע לאווירה המיוחדת הזאת".
גבול לפניך// "הגבול עם ירדן היה 500 מטרים מהבית שלנו. ראינו את החיילים הירדנים מעבר לגדר. כילדים היינו משקיפים על הכותל מהר ציון. גדלנו עם הכיסופים לכותל ולירושלים. כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי בסוף כיתה ד'. ירדנו במהירות למקלט והיו הדי פיצוצים חזקים מכל עבר. כשיצאנו גילינו שכל הבית מנוקב בכדורים".
אולי יעניין אתכם
לכותל// "בסיום המלחמה צעדתי עם סבא לראות את הכותל ולגעת בו. עמדתי שם מול הכותל וראיתי את סבא בוכה, עושה קריעה ומברך 'דיין האמת' ואז אומר משהו. הוא הסביר לי שיש נוסח של הרמב"ם שנהוג לומר כשרואים את מקום המקדש חרב. סבא שלי ידע אותו בעל פי, כי מאז שהיה ילד הוא שינן את האמירה הזאת בתקווה שיבוא יום ויזכה לעמוד סמוך לכותל".
המורי// עד כיתה ח' למד בבית הספר החרדי 'יסודי התורה', "ספגתי שם הרבה יראת שמיים". במקביל, במשך עשר שנים למד יום יום אצל המורי. "מדי יום אחר הצהריים למדנו אצל המורי פרשת שבוע וקריאה בתורה. כל יום לשנן ולשנן. זה מטביע חותם עמוק לכל החיים. זכיתי וזו הגרסא דינקותא שלי".
תיכון// "כשלמדתי בישיבה התיכונית חורב הביאו פעם את הרב שלמה גורן לשוחח איתנו וזה הותיר עליי רושם. בשנים בישיבה העמקתי וגיבשתי את הזהות הדתית־לאומית שלי. שם בניתי את כל הבסיס התורני שלי, האמונה ויראת השמיים".
ימית// למד במחזור המייסד של ישיבת ההסדר בימית. "שמעתי שקמה ישיבה חדשה ואהבתי את הרעיון. הגיע גרעין רציני של חבר'ה. התחלנו את השנה בכפר דרום ולקראת סוף השנה עברנו לימית. ימית הייתה עיר קטנה ויפהפייה, מלאה בעצי דקל, לא רחוק מהחוף. הישיבה הייתה באשקוביות שחוברו בשטח. אחרי שבע שנים נפלאות בישיבה בימית, בעקבות הסכם השלום עם מצרים בשנת תשמ"ב, הודיעו על פינוי מהעיר".
העקירה// "הפינוי מימית היה אירוע טראומטי בשבילי. לא האמנו שזה יקרה, וכשראינו את ה־D9 מחריבים את הבתים הראשונים זה היה מחזה קשה לצפייה. נשארנו שם עד הרגע האחרון. ישבנו על הרצפה, אומרים קינות וממררים בבכי. והרב נריה, שכמה שנים קודם בירך בשמחה ברכת 'מציב גבול אלמנה' על ימית עיר ואם שקמה בישראל, עמד, עשה קריעה ובירך בבכי 'דיין האמת'. חיילים הגיעו והקיפו אותנו. ראיתי חיילים מנגבים את הדמעות. הם ביקשו מאיתנו לקום והובילו אותנו יד ביד לאוטובוס. החיילים היו איתנו. הייתי מרוסק, הגעתי הביתה ובמשך כמה שעות ישבתי על הרצפה בלי יכולת לזוז מעומק הצער".
לגוש קטיף// הישיבה פונתה לנווה דקלים שבגוש קטיף. "בישיבה קיבלתי את תחושת השליחות ואת המבט על כלל ישראל. מי שהחדירו בי את תחושת השליחות הזאת היו ראשי הישיבה הרב ישראל אריאל והרב יעקב אריאל, שכל כולם חדורים בכלל ישראל".
חתן// קצת אחרי הפינוי מימית נישא לבת שבע. "התחתנו בכ"ב באלול. הייתי אברך צעיר בישיבה בנווה דקלים, ובאותם ימים בדיוק אנשים קיבלו את המפתח לדירות החדשות. עוד לא היו שבילים, הכול היה רק חול וחול. אנחנו היינו הזוג הראשון שעשו לו שבע ברכות ביישוב החדש נווה דקלים".
החצי השני// בת שבע, אחות טיפול נמרץ לב כבר 35 שנה בבית החולים זיו בצפת, ובודקת טהרה דרך מכון פוע"ה. עברה קורס ניהול מערכות בריאות בארצות הברית וזכתה בתואר 'אחות מצטיינת' יותר מפעם אחת. "היא הכוח והמנוע שלי".
הנחת// חמישה. הבת הבכורה הודיה (41), אלרואי (40), מבשר (35), מתניה (33) ונהורה (30). כולם נשואים עם ילדים. "בשבילי הילדים הם הנשמה היתרה".
מתחיל// את תפקידו כראש האולפנה החל בגיל 28 בלבד, לאחר עשור של לימוד בישיבה ושימוש במקביל כרב בית ספר. "ההתחלה הייתה מאתגרת ומורכבת, אבל התחושה של השליחות בערה בי. הקדשתי את עצמי לעבודה החינוכית סביב השעון. הכלי החינוכי הבסיסי שהיה נר לרגליי הוא אהבה, וזה מאפיין את כל הצוות החינוכי שלנו. האולפנה שלנו גם מלאה בשמחה. רק לשמוע את קריאות השמחה של הבנות כשהן נפגשות זה מחמם את הלב".
מפעל שבע ברכות// "בשנים הראשונות ישבתי וחשבתי איך אני יכול להעצים את התחושה של החיבור לקודש והדוגמה האישית. עלה לי רעיון: בוגרת שמתחתנת עם בחור מתאים, נעשה לה באולפנה שבע ברכות במעמד כל בנות האולפנה, והחתן או הכלה יאמרו דבר תורה. במשך שנים היה לנו כאן מפעל שבע ברכות, בבחינת כזה ראה וקדש. אני מאמין שזה שינה את פני האולפנה. הבנות ראו בחתן ובכלה דוגמה אישית ושאפו להיות כמותם".
תערוכה// "בשנה השנייה לאולפנה יצרתי קשר עם מורי ורבי הרב ישראל אריאל, וביקשתי ממנו להביא את תערוכת מכון המקדש לאולפנה כדי להציגה לכל בתי הספר באזור. הרב נעתר לבקשתי, ובמשך שבוע הגיעו 3,500 תלמידים מכל האזור כדי לצפות מקרוב בכלי המקדש. הבנות היו מעורבות בזה, וזה היה אירוע גדול ומכונן בשבילן".
הרשב"י// האולפנה ממוקמת סמוך לציון הרשב"י, שמהווה מקום מעצים לתלמידות. "לעלות לקבר רבי שמעון זה הבילוי של הבנות. זכינו לבילוי רוחני. יש תלמידות שלפני מבחן או סתם ככה עולות להתפלל בקבר הרשב"י. אירוע השיא הוא עלייה לסליחות בלילה בחודש אלול או אירועי ל"ג בעומר. זוכים כאן לאווירה מיוחדת ועוצמתית".
שלא תשתכח// "אני מדבר הרבה עם הבנות על דמותו של רשב"י ומי הוא היה בשביל עם ישראל. הדבר שעליו נאבקו רבי שמעון ובנו אלעזר היה שהתורה לא תשתכח מישראל, בשביל זה הוא היה מוכן להיות בתוך המערה בסבל גדול במשך שנים. עם ישראל בלי התורה לא יכול להתקיים. על זה נאבק רבי שמעון, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים באולפנה. משתדלים להמשיך את החיבור העמוק לקודש בכל תחום בחיים".
המלחמה// "האולפנה נמצאת לרגלי הר מירון, והרבה מהטילים שמכוונים לבסיס נופלים באזור. היינו מטווחים לאורך כל המלחמה. את הבומים שומעים כל הזמן. לפני שנה היינו בתפילת ראש חודש אדר בבית המדרש, ובאמצע הלל נפל טיל ממש קרוב לאולפנה. זה בהחלט לא נעים, אבל אני חושב ששנות המלחמה הקנו לבנות חוסן נפשי ואמונה גדולה. זה מפגיש את הבנות עם כל מה שהן מתחנכות עליו ומדייק אותן".
שפת הרב קוק// בכל יום ראשון מתקיימת מדרשה באולפנה, "יש מרצה, חברותות, ובסוף לימוד של הספר 'אורות התשובה' אצלנו בבית. אנחנו עושים דיונים עמוקים והבנות רוכשות את שפת הרב קוק".
הרב נריה// במשך עשור הרב נריה זצ"ל ורעייתו הרבנית רחל היו אורחים של האולפנה בימי בין המצרים, "ככה זכיתי להיות במחיצתו ולהכיר אותו מקרוב. כל יום בשש בבוקר הייתי לוקח אותו לתפילה בקבר רבי שמעון. בוקר אחד הגעתי בשש ושתי דקות, וכבר ראיתי אותו אץ רץ קדימה. התנצלתי ושאלתי למה לא חיכה, והוא ענה לי במשפט מכונן: כשעולים אל הקודש – לא עוצרים. זה משפט שמלווה אותי עד היום".
הפיגוע// "לפני ארבע שנים, בחודש תמוז, הייתי באמצע ישיבת הכנה לשנת הלימודים כשלפתע שמתי לב שאנשים סביבי מתלחששים. כששאלתי מה קרה לקחו אותי לחדר ובישרו לי שהבן שלי, אלרואי, נפצע בפיגוע ירי. אשתי ואני נסענו כל הדרך לבית החולים בירושלים בחרדה גדולה. לא ידענו מה עלה בגורלו".
נס// "אלרואי לקח את שתי בנותיו לקייטנה מביתו בנוקדים, ומחבל נצמד לרכב, שלף 16-M וריסס אותו מטווח אפס. אלרואי נפצע קשה ושתי בנותיו קל. הוא עבר ניתוח מורכב להצלת חייו. היה כאן נס ענק. הוא עבר שיקום וברוך ה' עשה מסיבת הודיה על הניסים הגדולים".
מסיים// בתום שנת הלימודים הנוכחית הוא פורש מתפקידו לאחר 40 שנות הנהגה ויוצא לגמלאות. "אני מביט אחורנית בהתרגשות ובתחושת תודה ענקית לה' יתברך. כיום לומדות באולפנה כ־400 תלמידות, והיא הפכה אבן שואבת לכל בנות האזור. אני חש הכרת הטוב כלפי מרכז ישיבות בני עקיבא שתמכו ועודדו לאורך כל הדרך, ומודה על הכוחות שהקדוש ברוך הוא נתן לי במשך ארבעה עשורים להמשיך ולחנך דורות של תלמידות".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "קם בשש לתפילה. מתחיל את היום בשעת לימוד, ורוב היום וגם הלילה מוקדש לעבודה באולפנה. בדרך כלל לא הולך לישון לפני השעה שתיים".
פלייליסט// "מוזיקה חסידית, בדגש על אברהם פריד. שירי ארץ ישראל הישנים והטובים ותימנית מדי פעם".
השבת שלי// "18 שבתות בשנה אני באולפנה. כך שהפעילות הרוחנית הענפה מביאה למנוחת נפש ענקית, גם אם לא מנוחת הגוף. שאר השבתות מעניקות כוח להמשיך בזכות הביחד עם הילדים והנכדים".
דמות מופת// "הרב סעדיה עוזרי זצ"ל, סבא מצד אמא, שלא זכיתי להכיר והיה תלמיד חכם גדול וצדיק ותפילותיו ומידותיו המיוחדות היו לשם דבר בקרב יוצאי תימן. וגם שלמה אומן הי"ד, שלמד איתי בכיתה בישיבת חורב ונהרג במלחמת לבנון הראשונה. שלמה היה דמות מופת עוד כתלמיד".
מפחיד אותי// "השסע החברתי. אבל אני מאמין בכל נפשי ומאודי שהוא ילך ויתאחה מעבר למצופה והסימנים כבר ניכרים".
משאלה// "שבוגרות האולפנה ימשיכו להקים בתים קדושים וטהורים למען עם ישראל".
כשאהיה גדול// "ללמוד תורה, ומי יודע, אולי לזכות לעסוק בשידוכים והקמת בתים בישראל".
לתגובות:
