הקונספציה עוד כאן: בצה"ל רוצים לחזק את הרשות הפלשתינית

הרשות הפלשתינית אינה מעניינת באמת את מדינות ערב. לא את אלו שעוינות את ישראל ומטנפות עליה, ועל אחת כמה וכמה לא את אותן מדינות מפרץ שמפגינות יחס חם לישראל. בשביל מדינות ערב הפלשתינים הם קוץ בישבן, שמחייב אותן לשלם מס שפתיים אחת לכמה זמן ולשחרר הצהרה שמביעה הזדהות ואמפתיה. בחדרים הסגורים נשמעים נציגי המדינות הללו אחרת לחלוטין. גם את חברי הקבינט המדיני־ביטחוני של מדינת ישראל הרשות הפלשתינית לא מעניינת כלל וכלל, ובוודאי שאין לאף שר בקבינט הנוכחי שום עניין להיטיב עם הגוף המושחת ותומך הטרור הזה. אלא שמדי פעם אלו דווקא נציגי צה"ל שמעלים את עניינה של הרשות הפלשתינית בפורום המדובר.

ייאמר לזכותו של הצבא שהוא עושה את זה הרבה פחות בהשוואה לעבר, אבל גם היום הוא עדיין חוטא בכך מפעם לפעם. הפעם האחרונה אירעה בישיבת קבינט שנערכה לפני כמה שבועות, ושוב, כמעט כמו תמיד, התירוץ של הצבא לעיסוק בנושא הוא החשש מפני קריסתה של הרשות הפלשתינית. גורמים בכירים בצה"ל התלוננו בדיון על הייבוש הכלכלי שממנו סובלים הפלשתינים, על עצירת כספי המיסים בעקבות קיזוז משכורות הטרור, ועל אי הכנסת פועלים לתוך שטחי הקו הירוק. הצבא כהרגלו קונן על מצבה של הרשות והזהיר שקשה לה לשלם את הוצאותיה. "מצוין", הגיב לדברים שר האוצר בצלאל סמוטריץ', "זה בדיוק מה ששומר על השקט ביהודה ושומרון". כשראה את הרמת הגבות של הקצינים, הסביר יושב ראש הציונות הדתית מדוע דווקא החולשה של הפלשתינים עוזרת לשמירה על הביטחון ביהודה ושומרון.

הנה ההסבר: בכירי הרשות הפלשתינית אינם רוצים שהגוף המסואב שבראשו הם עומדים יקרוס ומעוניינים לשמור על כוחם בכל מחיר. ניסיון העבר מוכיח שבכל פעם שהרשות הפלשתינית מרגישה חזקה, היא מרשה לעצמה לקחת הרבה יותר סיכונים, לפלרטט עם הטרור וללכת לא פעם על הגבול בעניין הזה. לעומת זאת, דווקא כשהיא בסכנת קריסה היא עושה מאמץ עליון כדי לשמור על שקט ביהודה ושומרון, מונעת הפגנות נפיצות, פועלת לעצור פיגועי טרור ועושה הכול כדי למנוע הדלקה של השטח. והכול מתוך אינטרס פוליטי שלה ולא מתוך חיבת ציון. כי אם השטח יודלק, היא יודעת שזה יגביר את סכנת הקריסה מבחינתה.

מה שהכי מתסכל בסיפור הזה הוא שצה"ל יודע את זה ומבין את זה, וגם רואה את זה בפועל בשטח. ובכל זאת, הוא פונה שוב ושוב באותן ישיבות לשר האוצר ומבקש לחשוב פעם נוספת אולי בכל זאת אפשר לשחרר לפלשתינים קצת כספים שהוקפאו. "אתם לא רואים מה קורה פה שנתיים וחצי?" התפרץ הפעם סמוטריץ' כשהנושא עלה שוב. "כשהרשות חזקה היא מרשה לעצמה ללכת על הקצה. וכשזה להיות או לחדול מבחינתה, וכשקיומה נמצא על כף המאזניים, אז היא לא רוצה לתת לנו תירוץ להקריס אותה". כשהרשות הפלשתינית נמצאת בחולשה וחוששת מקריסה, הסכנה כפולה מבחינתה. זו גם הסכנה לקרוס לבד, מבפנים, כשגורמים פלשתיניים מתחרים מריחים את החולשה ומשחרים לטרף. אבל אלו גם המחשבה והחשש מכך שאנחנו בעצמנו רוצים בסתר לגרום לקריסתה, והיא לא רוצה לתת לנו את התירוץ לגמור אותה אחת ולתמיד.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת זאב קם טראמפ רצה לסיים מהר. כשזה לא קרה הוא עשה פניית פרסה

עוד מאת זאב קם היו זמנים: כשבן גוריון רצה לספח את עזה למדינת ישראל

ולכן דווקא בימים אלו, תוך כדי המלחמה, כשהפלשתינים מבינים שלכולם יש אינטרס להדליק את יהודה ושומרון – לאיראנים, לחיזבאללה, לחמאס ולג'יהאד האסלאמי – ישנם רק שני גורמים שלא רוצים שזה יקרה. הגורם הראשון הוא מדינת ישראל, ולכן צה"ל עובד ונלחם שם ללא הפסקה, כולל באמצעות חיזוק ההתיישבות, כשגם הצבא עצמו כבר מבין ומודה שקידום ההתיישבות הוא חלק מהמאבק בטרור ומחיזוק הביטחון של מדינת ישראל. מלחמה בטרור וחיזוק ההתיישבות הולכים היום יד ביד, לא רק בעיני גורמי ימין, אלא גם בדרגים הגבוהים ביותר בצמרת הצבאית. בדיון אחר בקבינט שעסק בהתיישבות ביהודה ושומרון היה זה הרמטכ"ל אייל זמיר בכבודו ובעצמו שנאם בלהט בדיוק בעניין הזה. הוא הסביר שביטחון והתיישבות הולכים ביחד, ואמר כמה הוא שמח על הזכות שנפלה בחלקו להיות חלק ממפעל ההתיישבות וכמה הוא מבין שזה חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון.

הגורם השני שרוצה להרגיע את השטח ולמנוע עלייה במפלס הטרור הוא הרשות הפלשתינית החלשה שרק רוצה לשרוד. כשהיא מבינה שהיא נשענת על כרעי תרנגולת וכל דבר קטן שקורה ביהודה ושומרון עלול לפגוע קודם כול בה. במילים אחרות, והפוך לחלוטין מהגישה שאיתה מגיע הצבא, כדי לשמור על קיומה, הרשות הפלשתינית צריכה להצדיק את קיומה. ומתי היא עושה זאת? כמו עכשיו, כשהיא בנקודה החלשה ביותר שלה. ולכן זה כבר מזמן לא רק "אל תיתנו להם רובים" אלא גם "אל תיתנו להם כספים".

ח"כ משלים סד"כ

בתחילת חודש נובמבר 2024, בעיצומו של התמרון הקודם של הצבא בלבנון, קיבל מערך דובר צה"ל שאילתה מעיתונאי בעקבות תמונה שהתפרסמה באותם ימים של חבר הכנסת יצחק קרויזר מעוצמה יהודית, שהיה אז בשירות מילואים בלבנון. בתמונה ראו את קרויזר, ביחד עם חבריו מהמחלקה, כשהם בתוך בית באחד הכפרים בדרום לבנון, ועל הקיר מאחוריהם כתובת הגרפיטי: "לשכתו של חבר הכנסת קרויזר". אירוע שכמוהו קרו כל יום בעזה ובלבנון, כשבמהלך המלחמה התפרסמו אין־ספור תמונות של חיילים בתוך בתים ביישובי האויב עם כתובות גרפיטי ודאחקות אחרות שהחיילים היצירתיים הגו כדי לשחרר מעט את האווירה המתוחה של הפעילות.

רק שבניגוד למקרים האחרים, בעקבות השאילתה (קרויזר טוען שהיא נשלחה מטעם עיתון 'הארץ') הוא הודח ממילואים בבושת פנים. בצבא אפילו לא טרחו לעדכן את היחידה שלו ואת מפקדיו על כך שהוא נגרע ממנה. התקשר אליו חייל מהשלישות ביחידה ועדכן אותו שבלי שום התראה מוקדמת הוא אינו מופיע יותר במערכת הצה"לית, בזמן שהנשק והציוד הצבאי עדיין נמצאים אצלו. "תבוא דחוף ותחזיר את הנשק והציוד", ביקש ממנו החייל שבעצמו נשמע מופתע.

מפקד הגדוד, שנדהם כיצד בצה"ל מחליטים לקחת לו חייל באופן חד־צדדי, בעיצומו של תמרון, ואפילו לא טורחים להודיע לו, פנה ללשכת הרמטכ"ל ושאל באיזו סמכות מדיחים לו חייל. "כל עוד הוא במילואים הוא לא חבר כנסת", הודיע לדרגים שמעליו, והוסיף שאם צריך אז הוא ישפוט אותו בעצמו וידאג לבדוק ולחקור אותו. לכל הרוחות, הרי יש נוהלי משמעת פנימיים. ממתי פשוט שולפים מלמעלה חייל ומעיפים אותו, בלי שום הליך מסודר? ועל מה? על שאילתה של עיתונאי שעסוק בלהפריע לצבא?

כשראו חבריו ליחידה שדרישת המג"ד לא נופלת על אוזניים קשובות, הועבר מסר פנימי בתוך הצבא שאם קרויזר לא מוחזר – הגדוד יֵצא מהפעילות. עשרות חיילים מהיחידה חתמו על מכתב שמודיע שאם הוא לא חוזר אז הם יוצאים משירות. מילא תקשורת שמבקשת לזרוע דיכאון במרחב הציבורי ומשדרת תבוסתנות, אבל לפגוע אישית בחייל על כלום ושום דבר, רק כי הוא חבר כנסת? במקביל התקשר המג"ד לקרויזר והודיע לו שאם הוא יגלה שהוא בעצמו הדליף את התמונה לתקשורת, הוא לא ייתן לו לחזור ליחידה. אבל אם זה לא הוא – הוא בעצמו ישכב על הגדר בשבילו.

בדיקה מהירה גילתה שהתמונה המדוברת הגיעה לעשרות חיילים בגדוד, כך שכל אחד יכול היה להפיץ אותה בקלות. קרויזר אפילו הציע למסור את הטלפון שלו כדי להראות שזה לא הוא. מתברר שאפילו בתוך הגדוד עצמו, במסגרת השפה המשותפת כדי לזהות מבנים ונקודות בתוך השטח, כינו את הבית שבו הכוח של קרויזר שהה כ"בית הח"כ". במילים אחרות, בתוך הגדוד עצמו קראו למבנה הזה באותו כינוי שהופיע בגרפיטי שעורר את הסערה. ככה מדברים בתוך הצבא, בכל מקום, כולל המפקדים.

לא פחות מעוררת גיחוך היא העובדה שהשאילתה הייתה על "השחתת רכוש" (בגלל הגרפיטי) בבית שבכלל פוצץ לאחר מכן במסגרת הרס התשתיות של כפרי קו המגע בלבנון. הכעס על קרויזר בצה"ל היה בשל סיכום מראש שהוא לא יספר לאף כלי תקשורת שהוא בלבנון. אבל היה זה הצבא עצמו שהביא עיתונאים לאזור אל־חיאם בדרום לבנון כדי להציג את האמל"ח שנתפס שם, כשקרויזר והיחידה שלו עדיין היו באזור. עיתונאים ראו אותו וביקשו לראיין אותו, אבל הוא סירב והפנה אותם לדובר צה"ל.

האיום של המג"ד ושל חבריו ליחידה עשה לבסוף את שלו וקרויזר הוחזר. זה היה בשלב העיבוד והריענון שאחרי המשימה, והיה נראה שהכול שב על מקומו בשלום. אלא שבתום שירות המילואים שוב קיבל חבר הכנסת טלפון מהשלישות ונמסר לו ששוב הוסר מהיחידה, בלי שום הודעה מוקדמת. כלומר, אחרי שהודיעו לתקשורת שההדחה בוטלה, בשקט בשקט, כשהיחידה כבר לא בפעילות, הדיחו אותו שוב. קרויזר עוד ניסה לפנות לבכירים בצה"ל, עירב בסיפור את יושב ראש הכנסת, אבל שום דבר לא עזר. "הכנסת בפגרה", אמר, "ויש פה יחידה שטוחנת מילואים, אז תנו לי להחליף מישהו ולאפשר לו הפוגה בבית". ככה נראית תקשורת שפוגעת במאמץ המלחמתי. לזה כבר התרגלנו. אבל למה הצבא מוכן לשתף פעולה עם הגועל־נפש הזה?

הכותב הוא פרשן ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן 11 ומורה דרך

–

לתגובות:

[email protected]