מכונת השקרים: המלחמה המתוזמרת בנרטיב הישראלי

מאבקי התודעה סביב הסכסוך הישראלי-פלשתיני מאז ומעולם היו זירת קרב בפני עצמה, שישראל לא תמיד הצטיינה בה. בשבועות האחרונים קיבל המאבק הזה ממד נוסף, לאחר פרסום הדוח המקיף של "הוועדה האזרחית על פשעי חמאס נגד נשים וילדים", שתיעד שורה של עדויות וממצאים מחרידים וברבריים על אלימות מינית שביצעו מחבלי חמאס במהלך הטבח – בקורבנות חיים ומתים כאחד – ובמקרים שונים אף הכריחו בני משפחה לבצע יחדיו.

הדו"ח, שהתבסס על עדויות ניצולים, חטופים ששבו מן השבי, אנשי רפואה, גורמי הצלה, חומרים פורנזיים וסרטונים שצולמו בידי המרצחים הפלשתיניים עצמם – הציג תמונה קשה של פגיעות מיניות, השפלות והתעללות מכוונת שבוצעו במהלך המתקפה. אלא שמעבר לזעזוע הטבעי שמעוררים הממצאים, התברר במהרה שגם עצם הניסיון לתעד ולהציג אותם הפך יעד למתקפה בינלאומית מאורגנת ברשתות החברתיות ובחלק מכלי התקשורת.

המאבק הזה בלט במיוחד סביב פרסום מאמר ב"ניו יורק טיימס" יום אחד בלבד לפני פרסום הדו"ח הישראלי, שעסק בהאשמות על אלימות מינית שפלשתינים סובלים ממנה בבתי הסוהר הישראליים ובמעצרים. ההאשמה המופרעת ביותר במאמר, שגם זכתה לכותרות רבות ובצדק, הייתה הטענה לפיה צה"ל אילף כלב לאנוס עציר פלשתיני.

יש לציין כי המאמר המדובר, שהכה גלים בעולמות הפרוגרסיביים והפרו-פלשתיניים כהוכחה לרוע הצרוף של ישראל, נכתב בידי ניקולס כריסטוף, עיתונאי אמריקני זוכה פרסים רבים שאינו דובר עברית או ערבית ואינו מבוסס כלל במזרח התיכון – והוא התפרסם כמאמר עמדה תחת מדור הדעות של העיתון, כלומר לא במדור החדשות או התחקירים. אולם בעולם של רשתות חברתיות – אין זה פלא שרבים כלל אינם מבחינים בין כתבת חדשות, פרשנות או טור דעה, והתוצאה היא ערבוב מסוכן בין מידע מבוסס לבין טענות בלתי מוכחות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

התזמון של הפרסום גם הוא זועק דרשני, שכן מאמרו של כריסטוף פורסם יממה בלבד לפני מועד צאת הדו"ח הישראלי על פשעי הפלסטינים ב-7.10 וקודם באגרסיביות בידי הניו יורק טיימס, באופן שייצר מומנטום משמעותי נגד ישראל בהקשרים של פגיעות מיניות. מדובר היה למעשה במעין ריכוך ארטילרי שאפשר לדו"ח הישראלי להידחק הצידה ולהיות מוצג כתגובה קטנונית ופחות כמו דו"ח מפורט ומחריד, ונראה שפעולת השיבוש השיגה את מטרתה.

העיתונאי היהודי מתי פרידמן שימש בעבר שליח של סוכנות AP לישראל, והזהיר כבר בעשור הקודם מהתהליך שבו התקשורת הממסדית הופכת, בייחוד במקרה הישראלי, ממתארת מציאות לאקטיביסטית פוליטית. לדבריו, מכאן כל פרסום של כתבה ייגזר אך ורק מן השאלה: האם זה עוזר לסוגיית הצדק שלטובתה אנו נלחמים – או לא?

בהקשר זה, פרידמן תאר כיצד בעולם שבו הדרישה לחדשות גוברת והמשכורת יורדת, פעמים רבות כתבים מסתפקים במידע שמועבר להם מעמותות או ארגונים כדי לעמוד בדדליינים ובמכסת כתבות. ואכן, המאמר בניו יורק טיימס הסתמך בין היתר על עדויות מתוך "ארגון זכויות אדם" המבוסס בשווייץ בשם Euro-Med, שהאשים את ישראל בעבר ביצירת נשק ש"מאייד" פלשתינים במקום, לצד עלילות דם נוספות – ושמנהלו, רמי עבדו, הוכרז בידי ישראל כציר מרכזי בתשתית האירופית של חמאס לפני יותר מעשור.

ומה בכל זאת היו התגובות לדו"ח הישראלי?

במקום לגנות באופן חד-משמעי את פשעיה המיניים של חמאס, קמו ברשתות גורמים שניסו לערער על עצם קיומם, להציגם כ"תעמולה ישראלית" או לפגוע באמינות החוקרים והחוקרות שעסקו בנושא. ד"ר כוכב אלקיים-לוי, מהדמויות הבולטות בפרויקט שעוסקת בתיעוד ובכתיבה של הנושא עוד מתחילת מלחמת חרבות ברזל, נתקלה בקמפיינים אישיים, לעג והכפשות, כולל שימוש במנגנונים מוכרים של שיימינג ודיסאינפורמציה.

הסיפור הזה ממחיש תהליך רחב יותר שמתרחש כיום בעולם המערבי, ושיש מי שדוחפים אליו בכוונה תחילה: טשטוש מוסרי גובר ואף היפוך נרטיבים ורוויזיוניזם היסטורי סביב מלחמות וטרור. במקום הבחנה ברורה בין תוקף לקורבן, בין ארגון טרור שביצע טבח לבין אזרחים שנפגעו, קמפיין אדיר ממדים ששוטף את המערב מנסה לייצר תחושה שכל צד מחזיק ב"נרטיב" משלו, שאין אמת אחת ברורה, ושאי אפשר להאמין למישהו באופן מובהק. במציאות כזו, גם פשעים חמורים במיוחד הופכים עבור חלק מהציבור לעוד ויכוח פוליטי או תקשורתי, ואלימות קשה פתאום מנורמלת או "מקבלת קונטקסט" שמצדיק אותה.

לכך מצטרפת גם בעיית האלגוריתמים והרשתות החברתיות. תוכן קיצוני, רגשי ומעורר זעם מופץ מהר יותר מתוכן מאוזן ומבוסס. צעירים רבים ברחבי העולם צורכים את המידע שלהם – ואת החדשות שלהם – דרך סרטוני טיקטוק, ציוצים או פוסטים באינסטגרם, לעיתים ללא כל בדיקת עובדות. במצב כזה, קמפיינים מתוזמרים של דיסאינפורמציה יכולים להשפיע במהירות עצומה על דעת הקהל הבינלאומית, ומכאן הדרך קצרה להאשמת ישראל בג'נוסייד או אפרטהייד או בפיגועי 11 בספטמבר או באינוס עצירים באמצעות כלבים.

אכן, הרחק משדה הקרב ישנו קמפיין גלובלי מתוחכם שנועד לקעקע את שמה של ישראל ואת שמו של העם היהודי, ואף להתיר את דמו; שאינו שואף לשיפור החברה הישראלית אלא להעלמתה מן המפה כליל. כפי שפרידמן ציין, הקמפיין ניכר היטב בתקשורת, באקדמיה, בתרבות, בפוליטיקה, בדיפלומטיה, בחברה האזרחית; הוא מתוחזק במיליארדים בידי שחקנים עוינים לישראל – אסלאמיסטים, מרקסיסטים או נאו-נאצים – אך גם כאלה שמזהים את ישראל כסוגייה המייצרת פירוד, חיכוך וחוסר יציבות בחברות המערביות. הקמפיין הזה נותן את אותותיו ואין בתקשורת המיינסטרים מי שידבר עליו ויצביע עליו ויזהיר מפניו.

מבחינת ישראל, מדובר באתגר אסטרטגי של ממש. מדינה יכולה לנצח בשדה הקרב, אך לנחול מפלה צורבת במערכה התודעתית, מפלה שתשליך באופן ישיר על היכולת שלה לתמרן מדינית, כלכלית וביטחונית ולהבטיח את ביטחונם של אזרחיה. מסיבה זו, המאבק על התודעה איננו שולי או "הסברתי" בלבד, אלא חלק בלתי נפרד מהמערכה הרחבה יותר על קיומו של העם בארצו.

במאבק העולמי על עיצוב הנרטיב, לא יספיקו מטוסי הקרב המתקדמים ביותר וגם לא מבצעי ביון נועזים ומרשימים. האופן שבו ייקבע לדורות טבח שמחת תורה והמלחמה שבאה בעקבותיו ישפיע באופן מובהק על מרחב התמרון של ישראל. לכן טוב יעשו בירושלים אם יגדירו את הנושא הזה כאיום אסטרטגי, ויפעלו למצוא את האנשים הנכונים והמקצועיים ביותר – ללא קשר לקרבתם לשלטון או לעמדותיהם הפוליטיות – כדי לנהל את המשבר הזה, ויפה שעה אחת קודם.