חג השבועות הוא חג מתן תורה. כל הלילה ערים ולומדים תורה. יש בכך חוויה ייחודית ומרוממת. ברם, השאלה היא: האם בנינו חיים לאור אותה תורה ומצוותיה – לאורך השנה כולה? במובן זה, יום קבלת תורה הוא גם הזדמנות לבחינה מעמיקה של פירות חינוכנו. הרי כלשון הברכה, הקב"ה "נותן (ה)תורה". אך השאלה היא: האם אנו 'מקבלים' אותה, ונכונים לקיימה? אין הכוונה לשאול אם אנו אם מקיימים אותה חלקית, או רק כשזה מתאים לנו, אלא אם אנו מקבלים ומקיימים אותה תמיד, אף בשעה שהדבר תובע מאמץ.
כמדומני, לאורך שנים נהגו לספור כמה 'נשארו דתיים' וכמה 'פרשו', מה שכונה בעבר התפקרות, ובשנים המאוחרות יותר קראו להם דתל"שים. לשם כך נערכו מחקרים ונכתבו עבודות דוקטורט, תוך ניסיונות שונים לקבוע את המדד שלפיו ימדדו כמה 'יצאו דתיים' וכמה 'פרשו'. כמעט כולם סמכו ידם על הגדרתו העצמית של הנשאל. חלק שאלו אותו על קיום מצוות מוגדרות – תוך שהם מחליטים אילו מצוות הן תנאי כדי להיחשב דתי, ואילו אחרים שאלו אותו באופן כללי איך הוא תופס את עצמו (לצערי, היו שהשתמשו בנתונים כדי להוכיח את מה שהם רצו לטעון תמיד. הם באו לדיון עם מסקנה מוכתבת מראש, ולעיתים אף ציטטו נתונים מכלי שלישי, בלי שראו אותם).
ברם, לא בכדי רוב הדוקטורטים שנכתבו בעבר היו מחקרים כמותיים, ואילו בשנים האחרונות נכתבות בעיקר עבודות איכותניות. זאת מכיוון ששיעור הפורשים לגמרי ומגדירים את עצמם 'חילוניים' הוא בימינו קטן, והקושי המורכב והמשמעותי לאין ערוך הוא מה שמכונה "דתיות על הרצף". הכוונה לצעירים שמגדירים את עצמם כדתיים, אך מתוך בחירה מודעת אינם מקיימים את כל המצוות. ממילא, ספירה של הפורשים לגמרי אינה הולמת את אתגרי ההווה. זאת ועוד: כמעט כל המתואר כך מאמין, לפעמים מאוד, בקב"ה, אך חלקם מתקשים לקיים את מצוותיו המעשיות. חלק יגידו שהם מאמינים מאוד בקב"ה ובו זמנית יטענו שזה לא בסדר שהתורה מתערבת בשיקולי הפרט.
במילים אחרות, אצל חלק מהנוער המכונה ציוני־דתי, הערכים הציוניים נטועים בו עמוק והוא חי לאורם (ופועלו במלחמה האחרונה הוא רק דוגמה לעניין). אך בו זמנית, בחלק מהערכים הדתיים יש לו קשיים גדולים, שבאים לידי ביטוי בהתנהלותו בכל המנעד שמתרבות הפנאי שלו ועד צניעות הלבוש.
אולי יעניין אתכם
אם מסכימים לתיאור שלי, אין פלא שבאים בשמחה לליל לימוד תורה שיש בו מהמיוחד, ואין פלא שהולכים ברצון למגוון אירועים תורניים אחרים שהחוויה בולטת בהם. האתגר טמון דווקא בהתמדה יומיומית של קיום מצוות. אפשר להאריך רבות על גדולי האומה שכל יום קיימו את אותה מצווה בהתלהבות של חוזר בתשובה (ראה למשל בפרשה הבאה, בבמדבר ח, ג, רש"י ושפת אמת במקום), אך בפועל ילדינו אינם חשים כך. כאן נעוץ עיקר הדיון, ואין ראוי יותר מחג השבועות כדי לקיימו.
את דרכי ההתמודדות שלנו אפשר וצריך לחלק לכמה רבדים. כתמיד, ראשיתם של הדברים בדוגמה אישית. אך אין הכוונה למחשבה שאני כליל השלמות שמשמש דוגמה אישית שרק צריך ללמוד ממנה. דוגמה יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי גם בהיותי מודע לאתגר זה (שלי!) ובהיותי מתאר בפני בני ביתי כיצד אני מנסה להתמודד איתו. על נושא כזה ראוי לערוך דיון עם כל הילדים, כשמוקד הדיון אינו 'הנוער' בבית, אלא מה יכול לסייע לכולנו, כולל ההורים.
שנית, יש מקום לעסוק בהלכה, הן בחשיבותה וביסודותיה, והן בלימוד הלכה אחת או שתיים בכל פעם. העובדה שרבים מאיתנו מעדיפים דברי תורה 'רוחניים' ומרוממים חשובה, אך לעיתים היא מלמדת גם על רתיעה שלנו מעיסוק במה שנדמה כ'קטנות'. גם על אלו (עיסוק רוחני אך גם לימוד הלכה מעשית) ייאמר: "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך – כי ירא אלוקים יצא את כולם" (קהלת ז, יח).
על גבי עקרונות בסיסיים אלו, יש מקום למבט מקרו. לפני 120 שנה כתב מרן הרב קוק זצ"ל את 'מאמר הדור', ובו הסביר שהדור מחפש גדלות, ודוחה את התורה משום שהיא נתפסת בעיניו כקטנה. לדבריו הדור הוא אידיאליסטי, אך הוא אינו מבין את ערך התורה ומצוותיה. רבים חשבו שדבריו מתייחסים רק לחלוץ החילוני ולעולמו הרוחני, והנה מתברר שהדברים נכונים גם לנו ולילדינו. עלינו ללמוד איך אנו כמשפחה, וכציבור בכלל, צריכים לחיות לאור תורה גדולה שמחייבת גם מעשים 'קטנים'. ולהפך: כיצד המצוות המעשיות הן תרגום וביטוי לרעיונות הרוחניים הגדולים.
סוף דבר, מלאכה רבה עוד לפנינו: בהכרה בכך שאצל רובנו אין מדובר באתגר שקשור רק לילדים אלא לכולנו; בהבנה שיש עוד דרך כדי לחיות תורה גדולה גם בהלכות המעשיות; בקיום הלכות, אף כשקשה לי, ובידיעה שמחג השבועות עלינו להעפיל למסע מחודש, לאורך השנה כולה – של קבלת התורה ומצוותיה, יום יום.
חג שבועות שמח!
הכותב הוא סמנכ"ל חינוך במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא
