המפץ במפרציות: תהליכי העומק במדינות בעקבות המלחמה

המלחמה האחרונה בין ישראל, ארצות הברית ואיראן לא רק ערערה את מאזן הכוחות במזרח התיכון, אלא גם חשפה את עומק הפערים בתוך מחנה מדינות המפרץ עצמו. משך שנים ניסו מדינות המפרץ להציג חזית אחידה מול טהראן, אך ההתפתחויות האחרונות ממחישות כי מאחורי החיוכים והנימוסים מסתתרות תפיסות שונות מאוד לגבי הדרך להתמודד עם האיום האיראני: בין הרתעה צבאית אקטיבית לבין ניסיון להגיע להסדר אזורי חדש.

הסימן הבולט ביותר לכך הגיע בשבועות האחרונים, כאשר דווח על שורה של עימותים ישירים וחשאיים בין איראן לבין מדינות המפרץ. בכווית, למשל, נפוצו דיווחים על ניסיון חדירה של גורמים ממשמרות המהפכה לשטח המדינה, שנבלם בידי כוחות הביטחון המקומיים. זאת, לצד פעילות כווייתית מאומצת למעצר של מספר חוליות של חזבאללה שפעלו במדינה לטובת איראן בשבועות האחרונים. אף שהפרטים בפרשות אלה מעורפלים, עצם הפרסום המחיש עד כמה מדינות המפרץ חוששות מהתרחבות הפעילות האיראנית גם מעבר לזירות המסורתיות כמו עיראק, תימן או לבנון.

במקביל, התפרסמו דיווחים דרמטיים עוד יותר על כך שאיחוד האמירויות ביצעה בחשאי תקיפות אוויריות בשטח איראן, כולל נגד מתקני אנרגיה. לפי הפרסומים, התקיפות בוצעו באמצעות מטוסי קרב וכטב"מים בתגובה למטחים איראניים לעבר האמירויות במהלך המלחמה. אם הדיווחים נכונים, מדובר בשינוי אסטרטגי עמוק מאוד במדיניות האמירתית. במשך שנים ניסתה אבו דאבי לשלב בין דיפלומטיה, מסחר והכלה מול איראן, אך כעת נראה שחלק מההנהגה האמירתית הגיע למסקנה שהרתעה צבאית ישירה היא הדרך היחידה להתמודד עם טהראן.

האמריקנים, כך לפי הדיווחים, אף מעודדים את המגמה הזאת. ה"טלגרף" הבריטי דיווח כי גורמים בממשל טראמפ דוחפים את האמירויות להעמיק את מעורבותה הצבאית ואף להשתלט על האי לואן שבמפרץ הפרסי כמעין "ראש גשר" מול איראן. מבחינת וושינגטון, מדינות המפרץ צריכות לקחת אחריות ביטחונית גדולה יותר במקום להסתמך לחלוטין על ארצות הברית. עם זאת, אמנם עבור האמירויות זו עשויה להיות הזדמנות להציג עצמה ככוח אזורי עצמאי – בייחוד לאור התחושה שאפילו שכנותיה במפרץ לא גילו סולידריות מלאה בזמן המלחמה – המודוס אופרנדי של אבו דאבי נמנע, לרוב, מהגעה לעימותים צבאיים ישירים ופומביים – בוודאי מול איראן.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

המתיחות הגיעה לשיא נוסף כאשר כטב"ם איראני פגע באזור תחנת הכוח הגרעינית "בראכה" באיחוד האמירויות – אחד המתקנים האסטרטגיים החשובים במדינה, שמספק כרבע מתפוקת החשמל שלה. גם אם הנזק הישיר היה מוגבל, עצם הפגיעה ליד מתקן גרעיני רגיש, לצד המשך התקיפות האוויריות מטעם המיליציות הפרו-איראניות בעיראק, נתפסים באבו דאבי כאיתות איראני חריף במיוחד: טהראן מוכנה להעלות מדרגה ולהפעיל לחץ ישיר על מדינות המפרץ, זאת במטרה הן להראות כי כוחה עוד עומד לה, והן ככלי להפעלת לחץ מדיני על טראמפ במסגרת המשא ומתן מול איראן.

אלא שלא כל מדינות המפרץ מסיקות את אותן מסקנות. בעוד האמירויות נעות בהדרגה לעבר קו תקיף יותר, סעודיה ממשיכה לחפש אחר נתיב מילוט מדיני. כך דווח כי ריאד מקדמת בימים אלה רעיון ל"הסכם אי-לוחמה אזורי" עם איראן, בהשראת "הסכמי הלסינקי" מתקופת המלחמה הקרה. מבחינת הסעודים, המטרה היא להפחית את הסיכון להסלמה ישירה ולהגן על יציבות המפרץ, במיוחד בשעה שסעודיה משקיעה משאבים עצומים בפרויקטים כלכליים – שטרם התרוממו כמצופה – כמו "חזון 2030".

היוזמה הסעודית חושפת את הפער המרכזי בתוך המפרץ: האם איראן הפכה לאויבת במלוא מובן המילה, שיש להרתיע בכוח; או שמא מדובר ביריבה חזקה ומאיימת שאין מנוס אלא להגיע איתה להבנות כדי למנוע את המשך הלחימה. הסעודים נפגעו בעבר הן מאיראן עצמה והן משלוחיה כדוגמת החות'ים, והם חוששים ממחיר ההסלמה. לכן הם מנסים לשלב בין בניית כוח אזורי – כולל הידוק הקשרים עם "הקוורטט" הכולל את פקיסטן, תורכיה ומצרים – לבין דיאלוג זהיר עם טהראן. באיחוד האמירויות, לעומת זאת, נוקטים כהרגלם קו אמיץ ותקיף הרבה יותר, המבין נכוחה את האיום האידיאולוגי והצבאי הניצב מולם ואינו מחפש להתפייס איתו אלא לוודא שהאיום מוסר כליל.

הבדל הגישות בין אבו דאבי לריאד נוכח גם ביחסן למגוון סוגיות אזוריות – תימן, סודאן, לוב, סומלילנד, ועוד. בכלל הסוגיות הללו, סעודיה נוקטת בגישה מהוססת יותר, הנוטה להעדיף מסגרות מדיניות קיימות ולשתף איתן פעולה גם אם אינן עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלה; בעוד איחוד האמירויות מעדיפה להילחם מלחמת חורמה בארגונים אסלאמיסטיים הנאמנים לאידיאולוגיית האחים המוסלמים, גם על חשבון שלמות טריטוריאלית של מדינות קיימות.

מבחינת ישראל, ההתפתחויות הללו יוצרות גם סיכונים וגם הזדמנויות. מצד אחד, הפערים בין מדינות המפרץ עלולים להקשות על יצירת חזית אזורית אחידה מול איראן; והלחצים הציבוריים, התודעתיים והדיפלומטיים שאבו דאבי נתונה להם עלולים לגבות מחיר בנכונות לשתף פעולה עם ישראל. מצד שני – ההתקרבות הביטחונית בין ישראל לאיחוד האמירויות מעמיקה עוד יותר, במיוחד סביב האיום האיראני המשותף. זוהי הזדמנות שעל ישראל לקחת בשתי ידיים; אך לצד זאת על ירושלים לפעול במקביל כדי לצמצם כל פגיעה אפשרית ביחסים המיוחדים והמורכבים עם אבו דאבי – כולל הימנעות מהדלפת קיומם של ביקורים ופגישות הדדיים.