הזירה הפנימית היא נקודת המוצא. הדיווחים על החרפת הלחץ המשפטי והמנהלי נגד מפלגת CHP, מפלגת האופוזיציה המרכזית ומי שהקימה את הרפובליקה החילונית של מוסטפא כמאל אתאתורכ, ממחישים את עומק המאבק על דמותה של המדינה. כאשר מערכת המשפט מתערבת במבנה ההנהגה של מפלגת האופוזיציה המרכזית, וכאשר מוסדות אקדמיים ליברליים כמו אוניברסיטת בילגי באיסטנבול נסגרים ומוצאים עצמם תחת לחץ שלטוני, המסר ברור: מוקדי כוח עצמאיים אינם נסבלים עוד. ארדואן אינו מסתפק בניצחון פוליטי; הוא מבקש לעצב מחדש את כללי המשחק כך שהאופוזיציה תתקשה להתארגן, לגייס תמיכה ולערער על שלטונו.
אך דווקא במקביל להידוק השליטה מבית, תורכיה מציגה ביטחון עצמי גובר כלפי חוץ. תרגיל EFES 2026 באיזמיר, שבו השתתפו כ-50 מדינות, שימש את אנקרה כבמה להצגת עוצמתה הצבאית והתעשייתית. נחילי כטב"מים, מערכות הגנה אווירית מקומיות, כטב"מים ימיים ומטוס הקרב KAAN שהוצגו בתרגיל משמשים גם הם חלק מהותי ממדיניות החוץ של אנקרה. תורכיה מבקשת להראות כי היא כבר אינה לקוחה של מערכות מערביות בלבד, אלא ספקית ביטחון עצמאית לנאט"ו או למדינות המחפשות חלופה לארצות הברית, רוסיה או סין. השתתפות כוחות מלוב – כולל גורמים ממחנות יריבים במדינה – לצד כוחות סוריים, מדגישה שאנקרה מנסה להפוך את עצמה למתווכת, פטרונית ומעצבת סדר אזורי בו זמנית.
הממד הימי הוא אולי הביטוי המסוכן ביותר לשאיפות הללו. הדיווחים על כוונת אנקרה לעגן בחקיקה את תפיסת "המולדת הכחולה", תפיסה תורכית הרואה במרחבים הימיים שמסביב למדינה חלק אינטגרלי וקריטי משטחי המולדת – מלמדים שתורכיה מבקשת להפוך דוקטרינה גיאו-אסטרטגית למדיניות מדינה מחייבת. משמעות הדבר היא חיזוק תביעותיה בים האגאי ובמזרח הים התיכון, תוך ערעור אפשרי על זכויותיהן של יוון וקפריסין ועל שיתופי הפעולה האנרגטיים שנרקמו באזור בשנים האחרונות, כולל עם ישראל. בהקשר זה יש לציין את ההסכם שנחתם בין תורכיה ללוב ב-2019 (שלא הוכר בידי אף מדינה אחרת), אז החליטו המדינות באופן חד צדדי שהן גובלות זו בזו בים התיכון, באופן שקוטע בכוונה תחילה אפשרות לשיתופי פעולה בין ישראל, מצרים והמדינות ההלניות. אם המהלך יקודם, הוא עלול להחריף את החיכוך בין אנקרה לאתונה וניקוסיה, ולבחון מחדש את יכולת האיחוד האירופי להציב גבולות ברורים לתורכיה.
במקביל, תורכיה מעבירה את אותו מודל גם לקרן אפריקה. הקידוחים העמוקים מול חופי סומליה, לצד הסכמי ביטחון, אימונים ימיים, סיורים משותפים ונוכחות צבאית מתמשכת במוגדישו, ממחישים את הנוסחה התורכית החדשה: קודם ביטחון, אחר כך תשתיות, ולבסוף גישה למשאבים. אנקרה מציגה זאת כשותפות לפיתוח ולייצוב מדינות חלשות, אך בפועל מדובר גם במנגנון להמרת סיוע צבאי והומניטרי להשפעה גיאו-פוליטית ארוכת טווח. כאן יש לציין כי הקמה של אסדות קידוח כוללת גם מערכי הגנה רבים, ובמילים אחרות – נוכחות צבאית מתוגברת מול חופי סומליה וסומלילנד – איתות ברור וחד לישראל ולאיחוד האמירויות. על כל פנים, אם המודל הסומלי יתרחב למדינות נוספות, תורכיה תהפוך לשחקן מרכזי הרבה יותר בזירה האפריקאית.
מאחורי הקרנת העוצמה החיצונית של תורכיה מסתתרת כלכלה פגיעה שמגבילה את מרחב התמרון של ארדואן. האינפלציה השנתית הרשמית עמדה באפריל 2026 על 32.37%, נתון שממחיש כי גם לאחר ניסיונות הייצוב, הכלכלה התורכית עדיין רחוקה מחזרה לנורמליות. במקביל, הלירה ממשיכה להיחלש והגיעה בסוף מאי 2026 לשפל של כ-45.9 לירות לדולר, ירידה של כ-17.7% בשנה, בעוד הגירעון התקציבי של תורכיה כמעט הוכפל באפריל האחרון ל-338.7 מיליארד לירות, לעומת 174.7 מיליארד לירות באפריל 2025, במילים אחרות, תורכיה מרחיבה בסיסים, מוכרת כטב"מים, קודחת מול חופי סומליה ומקדמת שאיפות ימיות במזרח הים התיכון, אך עושה זאת כאשר המטבע נשחק, יוקר המחיה לוחץ על הציבור, והמדינה תלויה יותר ויותר במשיכת מטבע זר. הסתירה הזו אינה מקרית: ככל שהבסיס הכלכלי נחלש, כך ארדואן זקוק יותר למדיניות חוץ ראוותנית, שמייצרת תחושת עוצמה לאומית ומסיטה את הדיון מהשחיקה הפנימית.
אנקרה של היום בונה כוח פנימי, מחלישה את האופוזיציה, בונה תעשייה ביטחונית עצמאית, מרחיבה דריסת רגל באפריקה ובמרכז אסיה, והופכת את הים למרחב סכסוך בין לאומי. חשוב להדגיש – לצד כל אלה, בניגוד לאיראן, שמזדהה ומזוהה כאויבת של המערבת – תורכיה היא חברת נאט"ו, בעלת הצבא השני בגודלו בברית, הממוקמת בצומת אנרגטי, גאוגרפי ואסטרטגי משמעותי. מסיבה זו, היריבות עימה הרבה יותר חמקמקה ומורכבת לניהול מבחינתה של ישראל. עבור ישראל והמערב, האתגר אינו רק להבין מה תורכיה עושה, אלא להבין מה היא רוצה להיות: לא גשר בין מזרח למערב, אלא מעצמה עצמאית שמבקשת לכתוב מחדש את כללי המשחק סביבה.
הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית של "מיינד ישראל".
