התקווה של אבא

לפני שבועיים עמד הרב ד"ר רפי פוירשטיין מתחת לחופה בחתונת בנו אלחנן ועיניו דמעו מהתרגשות. זו לא הייתה חופה רגילה. החתן אלחנן והכלה אפרת, שניהם בעלי תסמונת דאון. הרגע של הובלת בנו לחופה היה בשבילו רגע מכונן של שמחה גואה ומימוש חזונו של אביו, פרופ' ראובן פוירשטיין, שכונה "אבי הפוטנציאל האנושי". אבל הדברים לא נראו כל כך אופטימיים ביום הלידה.

"כשאלחנן, הבן השני שלי נולד, אני ממש לא הייתי גיבור גדול", הוא משתף. "הרגשתי שבור. ולמרות שאני בנו של חתן פרס ישראל, שהיה הראשון בעולם שהראה שאפשר להוציא אנשים עם תסמונת דאון מהפיגור שלהם, כחלק מהתפיסה הכוללת שלו שהאדם הוא יצור שפתוח לשינוי, ברגע האמת זה לא עזר לי. בחדר הלידה בהדסה עין כרם, בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי בשעה שתיים אחר חצות, הרגשתי שנחת עליי נבוט במשקל 200 קילו, במרכז הקודקוד", הוא אומר בכנות.

"אנשים עם צרכים מיוחדים היו חלק מבאי ביתנו כל השנים, אבל כשזה הגיע לפתחי, כשאני בן 29 ורעייתי טל בת 23 וכל החיים לפנינו, ויש לנו תינוקת בת שנה וחצי בבית, הקושי היה עצום", הוא נאנח. "למחרת בערב ישבתי במטבח בבית הוריי בשכונת קריית משה בירושלים. הייתי מוצף דמעות, ואבא אמר לאמא בקול שלו ובטוח: אנחנו הולכים לחתן את הילד. ואני הסתכלתי על אבא ולא האמנתי".

"שתביני, עד אז לא סיפרתי לאף אחד שנולד לי ילד, לא הצלחתי ללכת לבית הכנסת לעשות מי שבירך לרך הנולד. ובעוד אני חושב בליבי למה לא נולדה לי בת, ומי צריך בכלל ברית מילה שמחייבת אותי לעמוד בפני כולם, פתאום אבא שלי מדבר על חתונה ועוד בכזה ביטחון. אני חייב לומר שהמשפט הזה שלו הדהד אצלי במשך שנים ארוכות קדימה והעניק לי אופק. שם, ברגע ההוא של כאב, הוא נטע בי תקווה", הוא מתאר. "יותר משלושה עשורים אחר כך, כשעמדתי עם אלחנן מתחת לחופה, חשבתי לעצמי איך נאבקתי על זה כל השנים, ואיך בכינו על זה כל השנים, ואיך הכרית הייתה רטובה כל השנים מדאגה, והיו כל כך הרבה מכשולים בדרך, וכל כך הרבה חרדות ופחדים ושאלות. וכשעמדנו שם הבטתי בחתן ובכלה היקרים שלנו, וחשתי שהיינו כחולמים", הוא אומר בעיניים נוצצות. "הנה זה קורה לנגד עינינו וזה נס. זה היה רגע של התגלות שכינה", הוא אומר.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת רבקי גולדפינגר "חדר חדש שנולד בתוך הלב"

עוד מאת רבקי גולדפינגר עניין אישי והפעם עם מירי מיכאלי

למה היעד הזה של להקים בית הוא יעד כל כך נשגב וחשוב מבחינתך?

"'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' נאמר על כל מי שנברא בצלם. אלחנן ואפרת וחבריהם שאני פוגש במכון רוצים להתחתן וצריכים להתחתן, ממש כמונו. הבדידות היא דבר נורא לכל אדם. הם זקוקים לאהבה כמונו. הקמנו במכון פוירשטיין את מרכז חזו"ן על שם ורדיגר, שמקדם זוגיות ונישואים לבעלי צרכים מיוחדים. מדובר במרכז שהוא פורץ דרך. אנחנו רואים בזה ערך אישי ולא פחות מכך ציבורי. אנחנו כותבים על כך ספרים ועושים לובינג לעניין הזה, כדי שאנשים יבינו שהם כמונו וזכותם לאהוב ולהיות נאהבים. נכון שיש להם את האתגרים שלהם בזוגיות, אבל לנו אין?"

פסיכולוג נגד הזרם

את התקווה והדרך ששאב מאביו בשעתו הקשה אחרי לידת בנו אלחנן, מבקש הרב ד"ר רפי פוירשטיין, ראש מכון פוירשטיין וממקימי ארגון רבני צהר, יחד עם אחיו אהרן פוירשטיין, מנהל סטודיו למשחק ניסן נתיב, להביא לעולם בספר חדש. ספרם 'להיות אדם – מדריך להתפתחות ותקווה' בהוצאת ידיעות ספרים, יצא לאור בימים אלה. בספר מתפרסמות שיחות מרתקות בין האחים ובין אביהם, פרופ' ראובן פוירשטיין, שנחשב לחלוץ עולמי בתחום החינוך, האבחון והשיקום. השיחות בין האב לבניו מציעות מבט עמוק על משנתו של "אבי הפוטנציאל האנושי", שמשנתו והשיטות שפיתח מיושמות בכ־50 מדינות בעולם וממשיכות להשפיע על מיליוני בני אדם.

"השיחות האלה, שניהלנו מלב אל לב בסלון הבית הצנוע של הוריי ז"ל, הן הרחם שבו נוצר הספר", מתאר אהרון פוירשטיין את הליך הוצאת הספר. "גדלנו בבית שבו לא הייתה הבחנה בין לשכת המטפל ובין חייו הפרטיים. הבית היה פתוח לכולם. בשולחן השבת ישבו פרופסורים ידועי שם וכל המומחים הגדולים, ולצידם אחד הילדים שנמצא בטיפול אצל אבא במכון, ואנשים שורדי שואה שהיו אצל אבא בעליית הנוער. וכל הדבר הזה יחד היה סעודת השבת שלנו".

כילד, הבנת שיש פה משהו יוצא דופן?

"הבנתי שזה מיוחד, אבל לא ידעתי שאצל אחרים זה לא בדיוק עובד ככה. היה למשל בחור מעליית הנוער, בודד וגלמוד, שהיה צריך משפחה שתאמץ אותו. אבא אמר לו: בינתיים, בוא אלינו לשבוע. השבוע הזה נמשך שנתיים. זה היה איש עם תפקוד קוגניטיבי נמוך מאוד, ואני הייתי סוג של חונך שלו, כשאני בסך הכול ילד בן שש".

אולי זה גם מלמד שאבא האמין בך שאתה מסוגל להוביל מישהו כזה?

"הייתה בו איזושהי אמונה בסיסית ומאוד שורשית, שאני חושב שהוא ינק אותה מבית הוריו שהיה בית פתוח לכל מי שזקוק. כילדים בעיירה ברומניה, הוא סיפר שהם היו מתחרים ביניהם מי מביא יותר אורחים לשולחן שבת. את הדבר הזה אני חושב שהוא ספג שם, חינוך יהודי שמאמין באדם ובמחויבות מוחלטת לעזור לכל אדם. זו מחויבות אוטומטית ואינסטינקטיבית שהייתה טבועה בו".

"אצל אבא היו שלושה מרכיבים שמהווים בשבילי מופת והשראה", מבקש הרב רפי להוסיף. "הראשון הוא גאונות, חשיבה מחוץ לקופסה שהופכת עולמות. השני הוא האומץ לבטא אותה בלי פשרות, והשלישי הוא הגאונות של החסד", הוא מציין בהערכה. "הייתה בו גאונות חתרנית. הוא היה חתרן. הוא ממש לא היה חביב הקהל ולא חביב הפסיכולוגים".

כי ראו בו הוזה ומנותק מהמציאות?

"התקשו לקבל את משנתו. הוא למשל התגאה בזה שכפסיכולוג של עליית הנוער הוא סגר את כל בתי הספר לחינוך מיוחד. האמונה שלו בכושר ההשתנות של האדם הייתה כזאת שהוא לא קיבל את הפסיכומטרי, לא קיבל את ההגדרות של לקויות הלמידה ולא קיבל את ההגדרות של פיגור שכלי. ולא בגלל שלא יפה לומר אותן, אלא כי הוא חשב שהן מבטאות מצב נוכחי עכשווי אבל הן ניתנות לשינוי דרמטי", הוא מתאר את ליבת משנתו של אביו. "כמה? מה? מי? זו כבר שאלה אחרת. הוא אמר: אני נאבק על אנשים ואני לא מוכן לקבל את ההגדרות שמקטלגים בהן את בני האדם. הוא הסביר שהשיטה שלו, בחום שלה, ממוססת את הקופסאות שלתוכן החברה מכניסה את הפרטים שלה. לפני המון שנים אמרה עליו עיתונאית צרפתייה: אצל פוירשטיין הכרומוזומים לא אומרים את המילה האחרונה. זו אמירה חתרנית בעולם שמגדיר ילדים, עד היום אגב, נורא בקלות כלקויי למידה. לוקחים ילד שלא בדיוק יצר קשר עין כילד קטן ומגדירים אותו על הרצף".

אולי אבא שלכם היה אופטימי חסר תקנה?

"הוא לא פעם אמר שהוא חולה במחלה אנושה, האופטימיות".

איך אפשר לדעת שהאמונה הזאת היא לא אמונת שווא?

"זו בדיוק הנקודה. האמונה הזאת בצלם אלוקים של האדם הייתה מגובה במחקר. הוא היה פסיכולוג, פרופסור בייל ובעוד אוניברסיטאות מובילות, איש מדע מהשורה הראשונה. ככזה הוא טען שהאדם הוא יצור פתוח ואת זה הוא הוכיח באין־ספור מחקרים. והיום העולם הולך ומשתכנע וכבר מבין את זה. הוא טען שהאדם הוא יצור פתוח, כי הוא יצור שמושפע מהתרבות שלו. האדם הוא למעשה כמו חומרה של מחשב, ואם אתה לא מטעין אותה בתוכנה זו חתיכת פלסטיק. מאוחר יותר הוא גם אמר שהתוכנה הזאת משנה גם את המחשב עצמו. וזה בדיוק מה שאנחנו אומרים על המוח הגמיש. אבא היה מהראשונים בעולם שדיברו על הפלסטיות של המוח. מסר אדיר ואופטימי".

הוא למעשה אומר: הורים ומחנכים, יש לכם פה כוח עצום לחולל שינוי בילדים שלכם ולא משנה עם מה הם מתמודדים.

"זהו כוח עצום שאנחנו במכון פוירשטיין, שפעיל בחמישים מדינות בעולם, מבקשים להפיץ. אנחנו מתחילים פרויקט בפרגוואי עם עשרות אלפי תלמידים, פותחים מרכז במיאמי ומרכז בשיקגו. באמת יש פה בשורה ענקית, גם להורים לילדים 'רגילים'. כי אומרים להם הילד שלך לא ילמד מתמטיקה, ולא יעשה את זה, ולא מתאים לזה, ולא מקבלים אותו לישיבה הזו, ולא מקבלים אותה לאולפנה ההיא. אבא יצא נגד כל שיטות המדידה המנבאות. הוא אמר: אי אפשר לנבא את האדם, כי זה כמו להגיד עכשיו יש לי גוש קרח בגודל של ככה וככה מטרים, שבעוד כמה דקות הוא יימס. האדם הוא יצור מתפתח, לחינוך יש הרבה מאוד כוח השפעה", הוא אומר בנחרצות. "הוא התווכח עם מורו ורבו ז'אן פיאז'ה, שטען שהכול גנטיקה והכול נקבע בהתפתחות הביולוגית. אבא התקומם על כך. הוא סבר שהחינוך יכול להפוך את אלחנן שלי, עם תסמונת דאון, לאדם נורמטיבי".

עד כדי כך?

"תגדירי נורמטיבי. לעבוד זה נורמטיבי? להתחתן זה נורמטיבי?"

אהרון מבקש להוסיף: "יהודית, בת דודתנו, הבת של פרופסור יעקב רנד, הייתה עם תסמונת דאון ועבדה כמטפלת בגני ילדים. היא הייתה אהובה מאוד על הילדים בגנים". הרב רפי מהנהן בראשו: "יש לנו במכון הרבה צעירים עם תסמונת דאון שהם סייעים וסייעות. בת הזוג של אלחנן היא סייעת בגנים. אבא היה הראשון שאמר שיכולת ההשתנות אפשרית ושזה נכון לגבי כל ילד. לקויי למידה, ADHD, הפרעות קשב, דיסלקטים, ילדים על הרצף – הוא לא קיבל את ההגדרות המצמצמות האלה. הוא אמר: ההגדרות אומנם נכונות, אבל הן משקפות את המצב הנוכחי. הוא לא קיבל את הפסיכומטרי ואת הדפ"ר (דירוג פסיכוטכני ראשוני בצו ראשון – ר"ג). היה בו משהו מאוד חתרני", מציין הרב רפי.

חדר כושר למוח

"המרכיב השני במשנתו היה האומץ. הוא הלך עם הקו שלו, שהיום ברוך ה' הולך ומוכיח את עצמו בעולם, גם כאשר זלזלו ובזו לו. כיום המכון בודק פוטנציאל, זו מילת המפתח. היו בו אומץ, גאונות וחשיבה מחוץ לקופסה לתפוס את תמונת האדם בצורה דינמית ומשתנה והיה בו חסד ללא גבולות. הוא אמר: אני רוצה לתקן עולם במלכות ש־די. הוא ראה בעשייה שלו חובה מוסרית אנושית, להביא את הבשורה שלו ואת הטכניקות שהוא פיתח עם צוותו ולהנגיש אותן לעולם".

"לגבי האופטימיות הגדולה הטמונה בתאוריה של אבא", מסביר אהרון, "המוסכמה המקובלת בעולם הפסיכולוגיה הייתה שמגיל מסוים היכולות במוח הולכות ויורדות. אך מסתבר שגילו שהמוח הוא האיבר הכי פלסטי שיש לנו בגוף. הוא האיבר שהכי יכול לשנות את עצמו, ולהתאים את עצמו לצורכי האדם".

גם בזקנה?

"גם בזקנה אדם יכול ליצור קשרים, זיכרונות ויכולות". הרב רפי מציג מחקר שיצא לאחרונה ומלמד כי "אנשים שמוגדרים כ־MCI, זאת אומרת בתחילת הדמנציה, וקיבלו 45 שעות טיפול בשיטות שלנו, אחרי תשעה חודשים המוח שלהם גדל. אלה אנשים שהם על הגבול הדמנטי, והמוח שלהם גדל. זה ממצא דרמטי. החלום של אבא היה להוכיח שעם שיטות העבודה שלו הוא לא רק משנה את התוכנה, אלא אפילו את החומרה".

זה גם מסר מעודד לפגועי הראש מהמלחמה הזאת?

"בהחלט, יש לנו במכון חמישה מרכזים לפגועי ראש, שמטופלים בהם כ־150 פגועי ראש, רובם המוחלט מהמלחמה. היום אנחנו מטפלים גם בתחום של הפוסט־טראומה. יש לנו ארבעה מרכזים לפוסט־טראומה בארץ".

ומה המסר העיקרי שלכם לפוסט־טראומטיים הללו?

"הבעיה העיקרית של פוסט־טראומה היא שבגלל ההצפה הרגשית, הפלשבקים והזיכרונות שהאדם אינו מסוגל להשתחרר מהם, נפגעים אצלו התפקוד, תהליכי קבלת ההחלטות, היכולת לעמוד בזמנים, לנהל את עצמו, לעמוד במשימות, לקום מהמיטה בבוקר. המיוחד בשיטת פוירשטיין הוא שאנחנו מתמקדים בלשקם את החשיבה. אתה חונן לאדם דעת. אנחנו מחזקים אצלם את היכולות לקבל החלטות, וכאילו לבנות סכר מול הזיכרונות וההצפות הרגשיות שמשבשות להם את תהליך קבלת ההחלטות ואת התפקוד", הוא מתאר. "המכנה המשותף של תסמונת דאון ושל תלמידים רגילים או סטודנטים הוא הצורך לחזק ולאמן אצלם את שריר החשיבה. שיטת פוירשטיין למעשה היא חדר כושר למוח".

את הידע לטיפול בפוסט־טראומטיים שאב פרופסור ראובן פוירשטיין מטיפול בניצולי שואה. "הם הפוסט־טראומטיים הכי גדולים", מציין אהרון. "אבא התחיל לעבוד עם ילדים ניצולי שואה שהגיעו אחרי המלחמה לארץ, אודים מוצלים מאש. בהמשך הוא היה הפסיכולוג של עליית הנוער, וזו הייתה האוכלוסייה הראשונה שהוא עבד איתה והטביעה חותם על כל העשייה שלו".

הרב רפי: "כששאלנו אותו חצי שנה לפני שנפטר, מה בעצם עשית איתם? הוא אמר: לימדתי אותם לזכור את העתיד. זה משפט מדהים", הוא אומר בהדגשה. "הרי זוכרים את העבר, מה זה לזכור את העתיד? אלא שהכוונה שלו היא לזכור את החלומות שלהם, את השאיפות שלהם, את המוטיבציה שלהם, ולעזור להם לממש אותם. הוא אמר: אני ראיתי את ניצולי השואה האלה, ראיתי את הילדים האלה, שהמילה פוסט־טראומה מחווירה נוכח מה שהם חוו, ושמעתי את כל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים מסביב אומרים שהם יבלו את חייהם במוסדות לבריאות הנפש, ואמרתי, כך הוא סיפר לנו, אסור לי לתת להם למות פעמיים. הוא אמר: לא הייתה לי ברירה אלא להאמין שאני אוכל לשנות אותם, ואותו צורך הוליד אצלי את האמונה שאני אוכל לעשות את זה. כך שאבן הראשה של הפרדיגמה שלו הייתה האמונה בכושר ההשתנות של האדם".

זה כל כך אקטואלי גם לפוסט־טראומטיים היום.

"לגמרי. אבא גם אמר: באים אליי הורים לילדים עם צרכים מיוחדים ואני רואה את הצורך שלהם, ואני מבין שהצורך צריך להוליד אמונה שאפשר, והאמונה תוליד את היכולת להיאבק על שינוי האדם, כך שתפיסת עולמו נוגעת בכל אדם באשר הוא".

פגוע הראש סיים תואר

את הספר ובו השיחות שניהלו עם אביהם, מספר אהרון, הם כיוונו לציבור ההורים והמחנכים ולא לאנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה בלבד. "ישבנו עם אבא הרבה מאוד זמן וניהלנו איתו שיחות עומק על משנתו. הקבצים האלה ישבו אצלי, והחלטתי שטוב יהיה לפרסם אותם ושיהיו נגישים לכולם".

בעצם השאיפה הייתה להפיץ את הבשורה?

"אבא כתב הרבה מאוד ספרים אקדמיים, שהם הרבה פעמים מסובכים לקריאה לקהל הלא אקדמי או לציבור שרחוק מהתחום. אנשי חינוך ופסיכולוגיה קוראים את הספרים האלה וחיים אותם. אבל הוא לא פנה כל כך לציבור הרחב, והמחשבה שלי הייתה שהספר הזה צריך להיות ספר שכל אחד יכול לקרוא, כשהמטרה היא לטעת תקווה באנשים", הוא משתף. "התקווה היא אחד המוטיבים הכי משמעותיים של הורינו, והמסר שלהם היה שתמיד יש תקווה. במכון נפגשים עם אנשים ברגעים הכי קשים בחייהם, בין אם זה פגיעת ראש כשאנשים חשים אבודים, ובין אם זה לידה של ילד מיוחד כשפתאום כל החלומות קורסים. המטרה היא לתת להם את התקווה דווקא ברגע הלא פשוט הזה. והספר הזה יש בכוחו לנסוך את התקווה הזאת".

חלקו הראשון של הספר, כאמור, בנוי משיחות עם פרופ' פוירשטיין. בחלקו השני מובאים מקרים שבהם טיפל האב. "מובא בספר מקרה של ילד שבגלל אפילפסיה קשה מאוד הוציאו לו חלק מהמוח. מתברר שהוציאו לו את החלק שאחראי על הדיבור והשפה. הדבר הזה תועד בסרט של ה־BBC. הם הגיעו לאבא עם הילד הזה, והוא למד מההתחלה לכתוב ולתפקד. המוח האלסטי יצר קשרים חדשים וחידש את מרכז הדיבור בצידו הימני. הילד הפך להיות אדם מתפקד ועובד. אני זכיתי לפגוש אותו שנים אחר כך בכנס בין־לאומי בפריז", משחזר אהרון בהתלהבות. "זה לכאורה נגד החוקים המקובלים. ואבא הוכיח נגד כל הכללים האפשריים שהילד הזה יכול ללמוד, להתפתח ולהפוך לאדם מתפקד".

"כמו המקרה הזה, יש אלפי מקרים שעברו כאן במכון", מדגיש הרב רפי. "אני יכול לספר על נכה צה"ל פגוע ראש שהתמודד עם פגיעה מאוד קשה והחלום שלו היה ללמוד באוניברסיטה. המטפל שלו, איש מקצוע ותיק, אמר שבחיים לא ראה מישהו עם פגיעה כזאת באוניברסיטה. והנה, הוא סיים תואר ראשון ותואר שני. יש לנו אין־ספור מקרים כאלה, אבל כשהביקוש עלה, אבא שהיה מתקן עולם ידע שהוא לא יוכל לטפל בכל המיליונים שנזקקים לו, ולכן ניסח את השיטות שלו בצורה מסודרת. במשך עשרות שנים אנחנו מכשירים בכל שנה כ־5,000 אנשי מקצוע, מהודו ועד יפן, ארצות הברית, אפריקה ועוד".

אתם מדברים הרבה על התקווה, אבל חוץ מהתיאוריה יש כלים מעשיים איך להפוך את התקווה למציאות?

"השיטה מנוסחת היטב, ויש לה שלוש זרועות. זרוע אחת היא הזרוע האבחונית. כמו שאמרתי, הוא חתר נגד הפסיכומטרי או הדפ"ר ומבחני האינטליגנציה המקובלים. הוא בנה מבחן ראשון מסוגו שבעיקר בוחן את פוטנציאל הלמידה של האדם, ולא מה הוא היום", הוא מחדד. "לא להגיד 'אתה כזה', אלא להגיד 'לאן אתה יכול להגיע'. וזה אבחון שלשמחתי האוניברסיטאות המובילות בארץ קיבלו אותו כתחליף לפסיכומטרי לאנשים מהפריפריה. הזרוע השנייה היא המימוש וההתערבות. הוא פיתח שיטה שנקראת 'העשרה אינסטרומנטלית', שגם היא תורגמה לעשרות שפות. זו שיטה שמלמדת את האדם לחשוב ולממש את הפוטנציאל שלו. איך? מלמדים אותו לשלוט בתהליכי החשיבה שלו ולא להיות רק אינטואיטיבי", הוא מתאר בקצרה את התורה כולה. "והזרוע השלישית היא שיטה שנקראת למידה מתווכת. אנחנו מלמדים אנשי מקצוע למקסם את ההתערבות שלהם כדי שהיא תחדור בצורה הטובה ביותר למטופל. אם אני רוצה להגדיר את מה שאנחנו בעצם מומחים בו, אני אומר שאנחנו מהנדסי למידה. זאת אומרת איך אני ממקסם את הלמידה כדי להתגבר על מחסומים שיש בדרך אצל הבן שלי, אצל אנשים על הרצף, אנשים פגועי ראש, פוסט־טראומטיים ועוד. השאלה העיקרית היא איך אני פותח ערוצי למידה ומממש אותם באמצעות ההתערבות".

"הכלי הזה של התיווך הוא כלי שהורים בהחלט יכולים להשתמש בו", אהרון מבקש להדגיש. "זה האופן שבו אתה מדבר עם הילדים שלך בשיחה הרגילה שלכם, איך מדברים ליד שולחן השבת, איך מדברים כשאוכלים ארוחת ערב ביחד, איך מדברים כשחוצים את הכביש. האופן שבו ההורים מדברים עם הילדים שלהם יכול לשנות את ההתפתחות שלהם", הוא מבהיר. "לדוגמה, ילד שמניח כוס בקצה השולחן באופן לא זהיר והכוס נפלה ונשברה. אני יכול לומר לו: למה עשית את זה? אבל אני יכול להגיד לו: אתה יודע למה הכוס נפלה? יכול להיות שהיא נפלה בגלל ששמת אותה על קצה השולחן ומהמקום הזה חפצים יכולים ליפול בקלות. ברגע הזה לימדת אותו המון דברים. לימדת אותו לתכנן את מעשיו, לחשב איפה כדאי להניח את הכוס. לימדת אותו מושגים, אבל גם איך לחשוב ולתכנן פעולות. והתכנון הזה ישרת אותו אחר כך כשהוא יגיע לבית הספר ויצטרך לקבל החלטות. ילד שלמד לתכנן ולחשוב צעד אחד קדימה הוא ילד שיש לו כלים טובים יותר בחיים".

"אני חושב שמילת המפתח היא ללמד את האנשים לחשוב", מסכם הרב רפי.

יכולת ההשתנות בימינו, מדגיש אהרון, היא כורח המציאות. "העולם היום עם כל ה־AI מאופיין בעיקר בהשתנות מטורפת ללא הרף. אחד הדברים הכי חשובים לבני אדם בימינו הוא יכולת הלמידה והיכולת להתאים את עצמם לסביבה משתנה, ואבא נגע בכך כבר לפני שנים".

התורה של אביהם על השתנות האדם מופצת באמצעות מכון פוירשטיין בעולם וצוברת תאוצה: "במסגרת המכון אני מסתובב רבות בעולם, ומדהים לראות איך השיטה הזאת מוטמעת היום בכל פינה. בנינו עכשיו בשיקגו מרכז ענק שמטפל בילדי רחוב על פי השיטות שלנו. זה קידוש השם גדול מאוד. אני חושב לעצמי: ריבון העולמים, איך שיטה שהיא מאוד יהודית קנתה לה אחיזה בכל העולם, ובודהיסטים ונוצרים, מוסלמים וחסרי דת, כולם מאמצים אותה?" הוא אומר בהתפעלות. "העולם צמא לזה. מחמם את הלב לראות איך דבר שיש לו יסודות יהודיים הופך לבשורה בכל העולם".