שש מדינות, בהובלת צרפת, החליטו לאסור את כניסת שר האוצר סמוטריץ' לשטחן. חלק מהכותרות באתרים הישראליים שסיקרו את ההתפתחות שיקרו שההחלטה קשורה לעלילת הדם על אלימות המתנחלים, אך קריאה של גוף הכתבה חשפה אמת מחרידה. כך נימק שר החוץ הצרפתי את ההחלטה: "סמוטריץ' מקדם באופן פעיל את סיפוח הגדה המערבית, אותה הוא תובע בגלוי. הקמת התנחלויות חדשות בגדה המערבית, התיישבות מחדש בעזה, קריסה כלכלית של הרשות הפלשתינית והשלכותיה ההרסניות על האוכלוסייה הפלשתינית. זוהי מדיניות שאינה יכולה להתקבל על ידי הרוב המכריע של הקהילה הבינלאומית, הנאמנה בתוקף לפתרון שתי המדינות".
אם כך אפשר לנשום לרווחה: עלילת הדם על אלימות המתנחלים היא לא העילה לצעד האנטישמי. אבל במבט שני, התמונה קודרת בהרבה. אירופה לא זקוקה לעלילות דם שקריות כדי לגרש את סמוטריץ'. הדבר שבשלו היא מקבלת את ההחלטה להפוך שר בכיר בממשלה של בת ברית לפרסונה נון גראטה, היא השקפת עולם שרוב הציבור הישראלי מאמין בה כבר עשורים. לא סמוטריץ' מוחרם בצרפת, וגם לא "מתנחלים אלימים" שיש מי שמזהה עימו, בטעות או בשקר. 80 אחוזים מהציבור הישראלי הוכנסו ביחד איתו לאותה רשימה.
הביטוי הזומבי "פתרון שתי המדינות" ראוי לתשומת לב מיוחדת. המדיניות הזאת לא נמצאת על שולחנה של מדינת ישראל לפחות מאז קריסת יוזמת ה"שלום" האמריקאית האחרונה מול הפלשתינים, זו שקודמה על ידי ג'ון קרי בכהונת אובמה השנייה וקרסה סופית ב־2014. תוכנית העבודה המדינית של ישראל הומרה בהזנחה מודעת של "הבעיה פלשתינית" ושימת דגש על המפרציות המתונות, לכל המאוחר ב־2020, עם כניסת הסכמי אברהם לחיינו. קדמה לכך עסקת המאה של טראמפ, שהציבה בפני הנהגת הרשות הפלשתינית תנאים בלתי־אפשריים להקמת מדינתם, לצד החלת ריבונות ישראלית מיידית בחלק משטחי יהודה ושומרון.
"פתרון שתי המדינות" הוא לא רק רעיון מת, הוא גם רעיון גזעני שאמור לעורר בחילה אצל כל שוחר צדק הדוגל בערכי המערב: הטיהור האתני שביצעו מדינות ערב בתש"ח התעורר לתחייה ברשות הפלשתינית, שתנאי מקדים לריבונותה הוא טיהור השטח מיהודים. העובדה הלא נוחה הזאת הוצנעה כל עוד ה"פתרון" היה על הפרק, עד שנתניהו אמר זאת ב־2016 בסרטון שלא זכה לתהודה, בשחר ימי הסרטונים הבלתי מתווכים באינטרנט. גם האויב הערבי מתנגד בכל מאודו לפתרון שתי המדינות: סיסמת הקרב של מתפרעי הקמפוסים הייתה ועודנה "מן הנהר ועד הים פלשתין תהיה חופשית/מוסלמית" (תלוי באיזו שפה נאמרת הסיסמה), סיסמה המאמתת גם את טענת הטיהור האתני של נתניהו וגם את שיטת השלבים של ערפאת.
אולי יעניין אתכם
כל כך הרבה שנים מאז נקבר "פתרון שתי המדינות" קבורת חמור. כיצד מדינה כמו צרפת מעיזה לומר שהקהילה הבין־לאומית נאמנה לו, ועוד בתוקף? את הלחצים הפועלים על צרפת ועל שותפותיה למהלך האנטישמי כולם כבר מכירים: אירופה חווה כיבוש מוסלמי זוחל, בחסות הג'יהאד השקט הקטארי ורפיסות אירופית בזירות הרוח והדמוגרפיה. אבל ללחץ הזה אמור להיות לחץ נגדי. הוא אמור לנבוע ממעמדה של ישראל כמדינה מוכרת, כבת ברית, כשותפת סחר, כמדינה מערבית החברה ב־OECD. כל זה לא קורה לא משום שצרפת אינה מתחשבת בעמדת ישראל, אלא משום שעמדת ישראל אינה נאמרת. משום שהאנשים האמונים על הבהרת המדיניות הישראלית האמיתית בעולם אינם מאמינים במדיניות הישראלית שהם נשלחו לדברר, ומפקירים את הזירה.
התעמולה הצרפתית על "פתרון שתי המדינות" נבעטת מול שער ריק. כששגרירנו, יחד עם פקידי משרד החוץ, סבורים שהמדיניות שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל דוגלים בה היא "קיצונית מדי" מכדי שניתן יהיה לדברר אותה ביעילות, כשהם מאמינים שהעמדה המקצועית מכתיבה מתינות שכן כפירה בפתרון שתי המדינות לא עוברת מסך, אין להתפלא על כך שחבר כה בכיר בממשלה מגורש כעבריין, ואין להתפלא על כך שראש הממשלה מנוע מביקורים מדיניים ברוב מדינות אירופה בשל צו מעצר שהוצא על ידי דיינים מהחשוכות שבמדינות העולם, על פי דרישתו של תובע אנטישמי החשוד בתקיפה מינית.
חוסר הנכונות של פקידי משרד החוץ להתיישר עם הציבור הישראלי מונח לפתחם של כל שרי החוץ שכיהנו מאז שאלון ליאל סיים את כהונתו כמנכ"ל המשרד, וקיבע את מנגנון הסינון האידאולוגי בשערי קורס הצוערים. אבל אשם מכולם הוא שר החוץ הנוכחי, שהחמיץ את ההזדמנות לרענן את אוצר המילים המדיני בצל 7 באוקטובר.
גדעון סער איננו איש הימין שהוא מתיימר להיות. מבט ארוך על הקריירה שלו מלמד שהעיקרון המנחה בתפיסת עולמו הוא נאמנות לסדר היום הפקידותי. בשלל תפקידיו המיניסטריאליים הוא מעולם לא איתגר את פקידיו (למעט, אולי, בסוגיית פתיחת עסקים בשבת כשהיה שר הפנים). הוא לא לבד, כמובן, וגם רבים מהשרים שמעולם לא עזבו את הליכוד לוקים באותו מום. אבל מהאיש שהביא לנו את גלי בהרב־מיארה מצופה להיות חכם יותר, והוא באמת חכם, ולכן הוא לא יכול ליהנות מהספק.
גדעון סער מפקיר את האינטרס המדיני של ישראל על מזבח הפקידות והפרוגרס, ומי שמגמד את החרמתו של סמוטריץ' הוא שותף לפשע. שידוד מערכות במשרד החוץ – הן במסרים והן באנשים – הוא אחת המשימות הדחופות על שולחנה של הממשלה הבאה.
