ארץ השמש השוקעת – לקחים מהניסוי החברתי של יפן

בשנות השמונים יפן נראתה כמו העתיד. היא ייצרה מכוניות טובות יותר, מצלמות טובות יותר ואלקטרוניקה טובה יותר, ועוררה חשש באמריקה. במדינות המערב למדו "ניהול יפני" ושאלו אם כלכלותיהן מסוגלות להתחרות במכונה כה מנומסת ומדויקת.

אבל אז יפן לא קרסה. היא עשתה דבר מסוכן יותר: היא נתקעה. הרכבות המשיכו להגיע בזמן, הרחובות נשארו נקיים והמפעלים המשיכו לייצר מוצרים באיכות גבוהה. אבל הכלכלה איבדה בהדרגה את היכולת להעביר הון, עובדים ורעיונות ממקומות מתים למקומות חיים.

במשך שלושה עשורים ניסתה יפן לפתור בעיה מבנית בכלים של ניהול ביקושים קיינסיאני: עוד תקציבים, עוד גירעונות, עוד חוב, עוד אשראי זול ועוד התערבות ממשלתית. החוב הציבורי ברוטו טיפס ליותר מ־200 אחוזים מהתוצר. הבנק המרכזי ניהל שנים של ריבית אפסית או שלילית והרחבה כמותית עצומה. הכסף הזול לא היה חסר תועלת, הוא מנע מפולת. אבל הוא גם קנה זמן והרחיק את התיקון.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

עוד מאת אמציה סמקאי סימני החקלאות הישראלית – תחל שנה וברכותיה

כך נולדו חברות הזומבי. הן מגלגלות חוב, מחזיקות עובדים, תופסות אשראי ומעבירות לשוק מסר רעיל: לא חייבים להצליח, מספיק לשרוד. ריבית היא לא רק מספר. היא מנגנון סינון. כשהכסף זול מדי לאורך זמן רב מדי, קשה להבחין בין יזם אמיץ ובין לווה נואש, בין השקעה יצרנית להנשמה מלאכותית.

הרגולציה השלימה את העבודה. תכנון שוק אינו חייב להיראות כמו ועדה סובייטית. לפעמים הוא נראה כמו אלף כריות קטנות: תקן, אישור, סבסוד, הגנה, בנק סבלני ורגולטור שמעדיף לא לטלטל. כל כרית נראית אנושית כשהיא מונחת מתחת לנופל. הבעיה היא שהיא מונחת גם מעל מי שמנסה לקום.

גם היחס להון זר ולחברות זרות מספר את אותו סיפור. יפן פתוחה הרבה פחות ממה שכלכלה בגודלה יכולה להיות. השקעה זרה אינה רק כסף. היא חוסר נימוס מועיל. היא שואלת למה החברה הזאת עדיין פועלת, למה ההון תקוע, ולמה יציבות הפכה לתחליף לתשואה.

לכל אלה מצטרפת תרבות של אפס טעויות. בעולם תעשייתי תרבות שכזאת היא יתרון עצום, אך בעולם של יזמות, סטארטאפים ובינה מלאכותית, טעות היא לעיתים יחידת הלימוד הבסיסית. מי שמחכה למושלמות מגיע לשוק מאוחר מדי.

וזה הלקח שאנחנו צריכים ללמוד. גם אצלנו יש זומבים: ענפים מוגנים, חברות ממשלתיות, מונופולים מקומיים ורגולציה שנכתבה בשם הציבור ומשרתת את מי שכבר בפנים. כלכלה אינה יכולה להתנהל כמו חדר מיון נצחי. אסור ליפול למלכודת הסימפתיה, חברה לא רווחית צריכה לפנות את מקומה ומשאביה ליוזמות חדשות.

יפן הוכיחה שאפשר לעבוד קשה, לחסוך, לתכנן ולדייק, ובכל זאת להחמיץ את העתיד. לא מפני שאין כסף, אלא מפני שיותר מדי כסף מגן על העבר. כלכלה בריאה אינה כלכלה שבה אף אחד לא נופל. היא כלכלה שבה מי שנופל מפנה מקום למי שיודע לקום מהר יותר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]