"פצצת הזמן" של גד ליאור: כשהפחדה מתחפשת לעיתונות כלכלית

השבוע פרסם גד ליאור ב־ynet טור שכותרתו "ירושה שאף אחד לא רוצה: פצצת הזמן הכלכלית שממתינה לממשלה הבאה". כרגיל, הטור כולל את התפריט המלא של ז'אנר ההפחדה: "מציאות כלכלית מרה, חונקת ומסוכנת", "בור תקציבי עצום", "צעדים דרסטיים וכואבים שיורגשו בכיסו של כל אזרח", ובשורה התחתונה אשם ברור: "ממשלת נתניהו היוצאת" ו"שנים של הפקרות תקציבית ופופוליזם כלכלי". כל זה חודשיים לפני הבחירות, צירוף מקרים מופלא.

כתבתי כאן בעבר שאין עיתונות בלי פוזיציה. כל אדם כותב מתוך תפיסת עולמו, ואני הראשון להצהיר על שלי – איש ימין, שמרן כלכלי, חסיד שוק חופשי. הבעיה איננה האג'נדה. הבעיה היא ההתחזות: כשכתב כלכלי ותיק עוטה אצטלה של ניתוח מקצועי אובייקטיבי, ומתחתיה מסתתר כתב אישום פוליטי שנבנה בשיטת קטיף הדובדבנים – בוחרים את העובדות שמתאימות, משמיטים את אלה שמפריעות, ומגישים לקורא פחד במקום תמונה.

נתחיל דווקא במה שנכון, כי טיעון רציני מתחיל בהצגת הטיעון שכנגד. כן, יש גירעון. כן, הוצאות הביטחון זינקו לרמות חסרות תקדים ומישהו יצטרך לשלם אותן. אנחנו במלחמה של שבע חזיתות כידוע, ובעולם מתפעלים כולם, כולל חברות הדירוג, מהיכולת של ישראל להכיל מלחמה כזאת ולהישאר יציבה כלכלית. כן, לביטוח הלאומי יש גירעון אקטוארי ותיק, וכן – סביר שהממשלה הבאה תידרש להתאמות מס, לחלקן אני גם דוחף וכתבתי עליהן פה בעבר. אילו זה היה הטור, לא היה לי מה לומר.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אמציה סמקאי הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37

עוד מאת אמציה סמקאי אשמנו, בגדנו, האטנו: מי מרוויח מהווידוי של ראשי ה-AI?

אבל זה לא הטור. הטור בנוי כך שהעובדות המפריעות פשוט אינן מובאות בו. ב־ynet עצמו התפרסמה בינואר הכותרת "נמוך מהיעד: הגירעון השנתי ב־2025 הפתיע ועמד על 4.7%". הכנסות המדינה ממיסים הסתכמו ב־2025 בכ־552 מיליארד שקלים – זינוק של כמעט 14% לעומת 2024, מעל כל התחזיות – ותחזית הגבייה ל־2026 כבר עודכנה שוב כלפי מעלה. שתי חברות הדירוג הגדולות העלו בחורף את תחזית הדירוג של ישראל משלילית ליציבה, וחשוב מזה – התחזית שרדה גם את המלחמה עם איראן: בהחלטה הראשונה אחרי 'שאגת הארי', במאי, אשררה S&P את הדירוג ואת התחזית היציבה, שיבחה את מהירות ההתאוששות של המשק וצפתה צמיחה של 5.9% בשנה הבאה, ומודי'ס אשררה ביולי את הדירוג ואת האופק היציב תוך מחמאות לחוסן ולעמידות בפני זעזועים. והתוצר? זינק ברבעון השני ב־15.4% בחישוב שנתי. ועוד נתון אחד, שכתבתי עליו כאן לאחרונה: על שולחן רשות החשמל מונחות בקשות חיבור לרשת בהיקף של פי שלושה מהצריכה הממוצעת בישראל, רובן של יזמי מרכזי נתונים. תור של משקיעים דופק על הדלת בעשרות מיליארדים. כל הביקוש הזה להשקעות לא יתורגם, אצל ליאור, להכנסות ממיסים? "מציאות מרה, חונקת ומסוכנת"? זו לא תמונת מצב. זה מסך שנועד להסתיר אותה.

ואז מגיע הטריק העיתונאי. "מנהל רשות המיסים, שי אהרונוביץ, הודה בפנינו", כותב ליאור, כאילו חילץ וידוי מפקיד שנשבע לשתוק. אלא שאהרונוביץ' אמר את הדברים בפומבי, בריאיון ברדיו FM103, שבועות קודם: השנים 2029-2027 לא יהיו קלות בגלל הוצאות הביטחון, ויהיה צורך להגדיל מיסים. ומה עוד אמר שם, שלא מצא את דרכו לטור? "הגידול בהכנסות המדינה בשנתיים האחרונות נובע במידה רבה מצעדים שהממשלה נקטה". ההבדל בין "הודה בפנינו" ובין "אמר מעל כל במה כמעט" הוא ההבדל בין סקופ לתחפושת, וההשמטה של חצי האמירה היא ההבדל בין דיווח להפחדה.

ו־400 המיליארדים? "ארבע מאות – זו אינה טעות!" מתלהב ליאור. גם כאן כדאי לדייק. מדובר בדרישה של ראש הממשלה להגדיל את חבילת ההתעצמות מ־350 ל־400 מיליארד שקלים, בפריסה על פני יותר מעשור, דרישה שמשרד האוצר מתנגד לה בגלוי וטרם נמצאו לה מקורות. אפשר בהחלט להתנגד. החלטות בסדרי גודל כאלה מחייבות עבודת מטה ומקורות מימון, וזו ביקורת לגיטימית שראוי להשמיע. אבל ויכוח על עצמאות חימושית של מדינה שלמדה בשלוש שנות מלחמה מה קורה כשמדינות ידידותיות עוצרות אספקה מנהלים לגופו של עניין, בין עלות לתועלת ובין סיכוי לסיכון, לא בסיסמאות וייחוס מניעים זרים כמו ההאשמה שההחלטה על התקצוב הייתה "כדי לחזק את תדמית מר ביטחון".

ורשימת הגזרות? הפטור ממע"מ באילת ועל פירות וירקות, בתי המלון, קרנות ההשתלמות. ליאור עצמו כותב שמדובר בצעדים ש"הוצעו ברובם שוב ושוב בעבר". בדיוק. זו רשימת המגירה הנצחית של אגף התקציבים, שמונחת על שולחנו של כל שר אוצר מאז שנות ה־90, נשלפת בכל שנה ונתקלת בכל שנה באותה פוליטיקה. הצגת רשימת משאלות ותיקה כגזירה ודאית איננה תחזית, היא תרגיל בהפחדה. ואגב, גם העלאת המע"מ איננה בהכרח "גזרה". כתבתי כאן בעבר שמע"מ של 18% אינו שיעור גבוה – בהונגריה הוא 27%, בסקנדינביה 25% – ושאני דווקא בעד להעלות אותו, בתנאי אחד: שבמקביל יורד מס ההכנסה. במע"מ נושאים כולם, גם אוכלוסיות שאינן משתתפות בשוק העבודה, ואילו הורדת מס ההכנסה מעודדת עבודה, יוזמה והשקעות, ועל פי המודל הידוע של פרופסור לאפר עשויה דווקא להגדיל את ההכנסות ממיסים. זה דיון על תמהיל המס הנכון, והוא הדיון שעיתונות כלכלית אמורה לנהל. אבל בשביל זה צריך ניתוח, לא פאניקה.

ושימו לב מה אין בטור. אלף מילים על "מערכות ציבוריות רעבות" שזקוקות למימון ואף מילה על התייעלות. אף מילה על עלויות השכר הציבורי, על גמישות ניהולית, על שינוי מבני. בעולמו של ליאור יש למדינה ידית אחת בלבד: כיסו של האזרח. המערכות תמיד "רעבות", לעולם אינן מבזבזות. הפתרון תמיד עוד כסף, לעולם לא ניהול אחר. גם בחינוך ובבריאות הבעיות אמיתיות, אבל מי שמציג אותן כבעיית תקציב בלבד, במיוחד אחרי שתקציב החינוך שבר כל שיא אפשרי, לא מחפש פתרון. הוא מחפש אשמים.

ויש סימן היכר אחד שחושף את הכול: העיתוי והניסוח. טור שנועד להסביר את תמונת המצב הפיסקלית היה נכתב לאחר שאושר התקציב או כשעודכנו התחזיות. הטור הזה נכתב חודשיים לפני ההליכה לקלפי, מגויס עד לרמת אוצר המילים: הממשלה הבאה "לא תזכה למאה ימי חסד", והנבחר "ייאלץ להיות המבוגר האחראי". זו אינה אנליזה כלכלית אלא הנחיית הצבעה במסווה של אנליזה כלכלית.

התוצאה של עיתונות כזאת איננה ציבור מיודע יותר, אלא ציבור מפוחד יותר. בתחילת השנה הלועזית כתבתי על "מדד הפאניקה": בשנת 2025 המדד עלה בסך הכול ב־2.6%, אך הכותרות זעקו שקורעים לנו את הכיס. אגב, מאז המדד ירד לרמתו הנמוכה מזה חמש שנים ועמד ביולי על 1.5% בקצב שנתי, קרוב מאוד לתחתית היעד. הנזק מהפחדות כאלה אינו תיאורטי, והוא בדיוק מהסוג שאינו נראה: משפחות נמנעות מהחלטות, עסקים דוחים השקעות וגיוסי עובדים, צרכנים מצמצמים קניות מתוך חרדה שהוזנה בכותרות ולא מתוך הארנק. מי שיוצר ציפיות שחורות שאינן מעוגנות בנתונים, משתתף ביצירת ההאטה שעליה ידווח אחר כך בהתלהבות. הפחדה כלכלית ממניע פוליטי איננה רק עיתונות רעה. היא מעשה שיש לו עלות כלכלית.

אז כן, לממשלה הבאה מחכות החלטות קשות, ויש הרבה מה לבקר במדיניות הנוכחית – הכניעות להסתדרות, הכספים הקואליציוניים. כתבתי על כל אלה ואמשיך לכתוב. אבל ההבדל בין ביקורת להפחדה הוא ההבדל בין עיתונות לפמפלט: ביקורת מציגה את מלוא התמונה ומסיקה מסקנה, פמפלט קובע את המסקנה ובורר לה עובדות. קוראי ynet קיבלו השבוע פמפלט בחירות עטוף בגרפים.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG

לתגובות:

[email protected]