מי יטפל בחיזבאללה?

הרעיון שהשמיע אתמול (שלישי) נשיא ארה"ב טראמפ, לפיו אחמד א-שרע וסוריה החדשה הם שיתמודדו עם חזבאללה במקום ישראל, נשמע במבט ראשון כמעט דמיוני. במשך עשורים הייתה סוריה ציר מרכזי במערך האיראני, שער אסטרטגי להעברת נשק לחזבאללה, בעוד לבנון עצמה הייתה תחת דומיננטיות סורית ישירה עד נסיגת הצבא הסורי בעקבות מהפכת הארזים ב-2005. אולם המזרח התיכון שלאחר נפילת משטר אסד אינו דומה לזה שהכרנו. א-שרע, שהוביל את הכוחות שהפילו את בשאר אל-אסד ומכהן כיום כנשיא "המעבר" בסוריה, אינו רואה באיראן ובחזבאללה שותפים אפשריים, אלא אויבים מובהקים.

האיבה הזו אינה תיאורטית. מבחינת א-שרע, איראן וחזבאללה היו שותפים מרכזיים במכונת ההישרדות של אסד: הם לחמו לצד המשטר, דיכאו את האופוזיציה הסורית, סייעו בשימור המסדרון האיראני ללבנון והפכו חלקים מסוריה למרחב פעולה של מיליציות שיעיות, הברחות נשק וסחר בסמים. לכן, מבחינת א-שרע, פירוק חזבאללה מנשק ובלימת ההשפעה האיראנית אינן בגדר חזון שירצה את וושינגטון, אלא אינטרס סורי פנימי: מניעת חזרתו של הציר שהחריב את סוריה כדי להציל את משטר אסד.

על רקע זה יש להבין את הדיווחים על ביקור נוסף של א-שרע בוושינגטון, שהיה אמור להתרחש בימים האחרונים אך נדחה לעת עתה. לפי כל הסימנים, טראמפ מעוניין לבחון האם וכיצד ניתן לשלב את סוריה החדשה בסדר האזורי שהוא מבקש לעצב: "אילוף" איראן, צמצום כוחו של חזבאללה, ייצוב לבנון ואולי בהמשך גם הרחבת מרחב הנורמליזציה.

אבל בין אינטרס לבין יכולת מפרידה תהום. הצבא הסורי החדש טרם התגבש לכוח מדינתי ממוסד, מאוחד וממושמע. חלק מהכוחות עודם בנויים על שרידי פלגים חמושים, מיליציות מקומיות ומנגנונים נאמנים למנהיגים אזוריים. א-שרע עצמו עסוק בביסוס שלטונו, בשיקום המדינה, בריסון מתחים עדתיים, בהתמודדות עם שרידי המשטר הישן, ובניסיון להשיג לגיטימציה בינלאומית וסיוע כלכלי. כניסה לעימות בלבנון עלולה לפתוח חזית שאין לו יכולת לשלוט בה.

גם הזיכרון הלבנוני הוא מגבלה כבדה. עבור רבים בלבנון, כל מעורבות סורית מחודשת מזכירה את שנות הכיבוש הסורי, את מנגנוני המודיעין, את הפגיעה בריבונות ואת הסיום הטראומטי של הנוכחות הסורית לאחר רצח רפיק אל-חרירי. לכן גם אם דמשק החדשה תבקש להחליש את חזבאללה, היא תתקשה לעשות זאת בלי לעורר התנגדות לבנונית רחבה, גם אם המשמעות יכולה להיות החלשת חזבאללה.

מעל כל אלה עומדת תורכיה. ארדואן, הרואה בא-שרע בן חסות אסטרטגי, מנסה לפי דיווחים לשכנע אותו שלא להיגרר לעימות ישיר עם חזבאללה. המניע התורכי עשוי להיות כפול: רצון לשמר את השפעת אנקרה בסוריה ולמנוע, לצד אינטרס עמוק יותר שלא לאפשר לישראל להיפטר בקלות מאחד האיומים המרכזיים עליה בצפון.

אז מה כן?

מסיבות אלה, השאלה אינה רק אם א-שרע עוין את איראן וחזבאללה ומעוניין בהחלשתן; שכן התשובה לכך היא כן רבתי. השאלה האמיתית היא האם ירצה ויוכל להפוך את העוינות הזו למדיניות צבאית פעילה בלבנון, והרצון והיכולת הללו תלויים במידה רבה במה שטראמפ יציע לו: הכרה, סיוע, גיבוי מדיני ואולי ערבויות ביטחוניות.

מבחינת ישראל, שנתונה כבר כמעט שלוש שנים במלחמה מתמשכת בחזיתות מרובות, הרעיון שגורם אחר יטפל באחד המטרדים המשמעותיים עשוי לקסום. אבל אסור להתבלבל: מיקור חוץ מוחלט איננו אסטרטגיית ביטחון לאומי, בייחוד כשהשחקן שעליו מוטלת המשימה אינו נמנה על חובבי ציון.

ייתכן שהתשובה נעוצה במודל הירדני. כבר שנים שהממלכה ההאשמית פועלת צבאית בגבול הסורי באופן עתי, בעיקר נגד הברחות נשק וסמים. אלא שהיא עושה זאת בזהירות, באופן מוגבל ולרוב בלי להפוך את הפעילות הזו למערכה גלויה ורחבה. בין ישראל וירדן גם שורר שיתוף פעולה צבאי מסוים בנושאי איומים משותפים, חרף המתחים המדיניים בין הצדדים, ולא מן הנמנע שהתלכדות אינטרסים מול חזבאללה יכולה להיות גורם דומה בהקשר הסורי – ואף זרז לשת"פ חשאי מרובע בין ישראל, ירדן, ממשלת לבנון וא-שרע.

לישראל כדאי לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה – שבה בעל הבית החדש בסוריה מסוגל לפגוע בחזבאללה או לפחות להעסיק את הארגון – כדי לעצב הבנות ביטחוניות בדרום סוריה, להחליש את איראן ולפתוח ערוץ זהיר ולאו דווקא ישיר מול דמשק. עם זאת, במקביל עליה לפקוח עין היטב ולוודא שלא נוצרת התעצמות ג'האדיסטית בגבולות, שלא נבנה ציר סוני עוין חדש בחסות תורכית, שהתלות הלבנונית בחזבאללה לא מוחלפת לא-שרע, ושלא יווצר מצב שבו א-שרע הוא היחיד ש"מותר" לו לטפל בחזבאללה. בסוף, גם אם סוריה החדשה תסייע, ישראל תצטרך להישאר בעלת הבית על ביטחונה, וזהו מסר שיש להעביר לאמריקנים בתקיפות.