הפילוסופים והוגי הדעות אריסטו ודקארט עוסקים במונחים הפתעה ותדהמה. הפתעה היא תגובה מיידית לאירוע או מידע בלתי צפוי, שהובא בחשבון בתוך מכלול השיקולים, המפנים את תשומת ליבו של האדם לדבר החדש. תדהמה לעומת זאת היא מצב שבו האדם ניצב מול דבר החורג מהבנתו, שהוא לא העלה אותו על דעתו כתרחיש ייחוס כאשר עסק בשאלה הנדונה. בעוד הפתעה היא תגובה רגעית לאירוע בלתי צפוי, תדהמה היא מצב עמוק ומתמשך שלא נכלל אפילו בקטגוריה הבלתי צפויה.
באסון שבעה באוקטובר מדינת ישראל לא הופתעה. באסון שבעה באוקטובר מדינת ישראל נתפסה בתדהמה. אף לא אחד העלה על דעתו בשום תרחיש ייחוס כי זוועות כמו שחווינו יתרחשו. הסכם טראמפ מול איראן תפס גם הוא את מדינת ישראל בתדהמה. לכולם היה ברור שנשיא ארצות הברית חותר לסיים את המערכה באיראן, אבל אף אחד לא העלה על דעתו שהדבר יתרחש באופן שבו הוא קרה.
טראמפ אמר לניו יורק טיימס שאיראן תוכל להעשיר אורניום רק לרמה נמוכה למשך 20-15 השנים הקרובות. זאת ועוד, עיתון הפייננשל טיימס מדווח מפי בכיר אמריקני כי ממשל טראמפ שוקל את הקמתה של קרן השקעות ענק בשווי של 300 מיליארד דולר לשיקום איראן והקלה בסנקציות – כל זה אם איראן תעמוד במזכר ההבנות שצפוי להיחתם. מוסיף הנשיא האמריקני חטא על פשע ומבקש לכפות על ממשלת ישראל הסדר ביחס למצב בלבנון, ואומר: "מקווה שנוכל לפתור גם את המצב בלבנון, כי זה משהו שאף פעם לא נגמר". על כך הוציא שר הביטחון הודעה: "הבהרנו לאמריקאים שאנחנו מתנגדים לנסיגת צה"ל מלבנון", ולא אמר מה הם השיבו לו. ראש הממשלה אמר במסיבת העיתונאים שקיים ביום שני בערב שהוא ונשיא ארצות הברית רואים סוגיות רבות עין בעין, אך את חלק מהדברים לא. אגב, במסיבת העיתונאים הוא ציין את הנשיא טראמפ רק בשמו, ללא תואר מקדים של חיבה.
אני מבקש להציע נקודת מבט אחרת על פועלו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. נשיאי ארצות הברית, משתי המפלגות, ראו את תפקידם כשוטר הטוב של העולם החופשי. תפקידה של ארצות הברית בהובלת הנשיא הוא לשמר את סכסוכי העולם מאוזנים, ובמקרה הטוב להוביל להכרעה המיטיבה בעבור העולם החופשי. לעיתים היו מנשיאי ארצות הברית שזכו לביקורת פנימית שאמרה כי הם מפקירים את האינטרסים האמריקניים הפנימיים, שבמקרים רבים עלו בחיי אדם רבים, לטובת שימור התפקיד של השוטר הטוב בעולם.
אולי יעניין אתכם
דונלד טראמפ הוא לא מדינאי. נשיא ארצות הברית הוא איש עסקים, וככזה – עולם העסקים, שבו כנראה נחל הצלחה עצומה, הוא מערכת הסוציאליזציה המשפיעה על תפיסת תפקידו הנוכחי כמנהיג העולם החופשי. המבט שלנו על טראמפ צריך להיות זהה למבט שלו על עצמו. ברור היה לכולם שאיראן היא מוקד טרור עולמי, שחקן מדינתי המאיים על שלמות העולם שנכון לעשות הכול כדי לא להותיר בידיו נשק גרעיני המאיים על שלום העולם.
טראמפ נכנס "לפרויקט איראן" רק כאשר היה ברור לו שיש לו שותף "עסקי" – מדינת ישראל בהובלת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. 'הסכם' שיתוף הפעולה 'העסקי' היה כזה: טראמפ מעניק מעטפת צבאית, גב כלכלי ומאמץ צבאי מוגבל עם סיכון חיים מזערי לחיילי ארצות הברית, ומקבל הרבה מאוד קרדיט עולמי על מלחמה במפלצת הטרור. מדינת ישראל מעמידה בחזית ובסכנה את חייליה הגיבורים, והקרדיט להצלחה יהיה פנימי בלבד.
כאשר נשיא ארצות הברית ראה שהמשך המאמץ הצבאי לא מקדם הישגים מדיניים כמו נפילת המשטר באיראן או הוצאת האורניום, הוא נצר את האש, גם את האש שלנו, ועבר באופן מיידי לבחון את כדאיות הפסקת האש. נשיא ארצות הברית לא יכול היה לשאת עוד את המציאות שבה המצר שדרכו עוברים כ־20 אחוזים מכלל צריכת הנפט העולמית וכ־20 אחוזים מהגז הטבעי – סגור, והטלטלה בכלכלה העולמית נמשכת.
איפה הבעיה? טראמפ ראה בכך "הסכם עסקי־מדיני". נתניהו ראה בכך "ברית מדינית אסטרטגית". המהירות שטראמפ נסוג מ"ברית אסטרטגית" מחייבת להבין שהוא ראה אותה כמשהו אחר, נמוך יותר בפירמידת הצרכים של מאסלו. כאשר שמעתי את נשיא ארצות הברית תוהה בקול אם ראש הממשלה נתניהו אכן צפוי להתמודד בבחירות הקרובות, תהיתי, על בסיס החיבור האישי בין שני האישים, כיצד השאלה הזאת מסייעת לראש הממשלה. היה לי קשה ליישב את הדיסוננס. בדיעבד אני רואה באמירה הזאת סימן ראשון לתדהמה.
מה הפתרון? לראות, עם כל הקושי, את הקשר שלנו מול ארצות הברית כאירוע עסקי ופחות כברית מדינית. לסמן בתחכום את "מצרי הורמוז" שלנו בקשר מול ארצות הברית, ולהתחיל ולקדם באופן ממשי את העצמאות האמיתית שלנו. מי יודע, אולי כדאי לחפש את תוכניות העבודה של יצחק שמיר, שסירב לדרישת ממשל בוש־בייקר בתמורה לסיוע האמריקני לקבל עליו תנאים הנוגעים לשאלה איזה חבל ארץ לפתח ואיזה לא. כדאי לבחון איך שמיר חשב להתקדם, ואיך הוא חשב להצליח.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי המרצה באוניברסיטת אריאל ובקריה האקדמית אונו
