כפי שזה נראה עכשיו, טראמפ סוף סוף אכן התהפך עלינו, כפי שניבאו לנו בעיקר אנשי השמאל. המסקנה שלי: אם יאמר לך אדם שיש חוכמה בשמאל, תאמין. התהפכותו של נשיא ארצות הברית עלינו ניפצה לנו את אשליית טראמפ שליוותה אותנו מפתיחת שערי הגיהינום על עזה, דרך הבטחת הסכם שלום עם לבנון "עוד השבוע", ועד למחיקת "ציוויליזציה שלמה" באיראן. הדיבורים הבומבסטיים של טראמפ נראו לנו כאסטרטגיה מעניינת, אולי אף גאונית, של אדם שהיותו "בלתי צפוי" הוא חלק מהרפרטואר המדיני שלו.
בגלל הערכה זו סלחנו לו (טוב, אדבר בשם עצמי: אני סלחתי לו) על ביטויים צורמים – כמו "מחיקת ציוויליזציה" (הוא לא יודע להבחין בין משטר לציוויליזציה?), "ביבי עושה מה שאני אומר לו" ועוד כהנה פנינים – וכן אין סוף ההבטחות שלא התממשו. העיקר שימשיך לרוץ איתנו. בהתחלה נדמה היה שהטקטיקה שלו, של רכבת הרים המבוססת על אישיותו – עובדת. היה לו כוח הרתעה, לטראמפ. בכל זאת, נשיא ארצות הברית. מה באמת יעשו לו אם יחליט למשל לספח מחר את גרינלנד, ככה בין ארוחת בוקר למשחק גולף במאר־א־לאגו?!
אם יש דבר אחד שהרשים ברכבת ההרים של טראמפ, זה היה כוח ההרתעה שטראמפ הצליח לייצר באמצעותה. דונלד טראמפ הוא אחד שלא כדאי להתעסק איתו. כך הוא הצטייר גם בשני השלבים של המלחמה נגד איראן, בעיני האיראנים, בעינינו ובעיני העולם כולו. טראמפ אומנם לקח בכל הזדמנות קרדיט על הכול (כולל הריגת חמינאי וחבר מרעיו, אף שזו הייתה פעולה כחול־לבן נטו), אבל אנחנו, כלומר נתניהו וממשלתו, עשינו חשבון קר של נזק מול תועלת והמשכנו ליהנות מפירות שיתוף הפעולה הצבאי המרשים ומהתמיכה המדינית (אנחנו זקוקים בכל זאת פה ושם לאיזה וטו אמריקני).
אלא שלאט לאט, הטראמפיזם הגדיש את הסאה והתגלה קבל עם ועדה כקריקטורה של עצמו. עתה, לאחר שמכת הקפריזות של טראמפ הגיעה גם אלינו, נדמה שבו זמנית הגיעה גם התרופה למכה זו. אובדן ההרתעה של טראמפ מול איראן, שבא לידי ביטוי בהסכם הכניעה, מסמן את אובדן ההרתעה שלו מול כל העולם, מול סין, מול אירופה וגם מולנו, ומי כמונו יודע שאובדן הרתעה הוא דבר ריאלי שגורם להתרחשות בשטח. הקולות בארצות הברית על כך שטראמפ התפתה ללכת אחרי נתניהו, שעד לא מזמן צברו תאוצה, התחלפו עתה בקולות הטוענים – הן במחנה הדמוקרטי והן במחנה הרפובליקני – שטראמפ נכנע לאיראנים.
אולי יעניין אתכם
זאת ועוד: החשש שהוא לא רק עושה את עצמו משוגע אלא שהוא באמת משוגע, מתגבר. ההצעה ההזויה האחרונה שלו – ואין לי ספק שעד שהעיתון הזה יודפס היא כבר תישכח לאור הצעות הזויות נוספות שיעלה בינתיים – שבמקום שישראל תילחם נגד חיזבאללה, סוריה תעשה זאת (יותר טוב ויותר הומאני, לדבריו!), רק מחזקת את הרושם הזה. מתברר יותר ויותר שהטראמפיזם הוא לא פיצ'ר (גאוני) אלא באג.
נתניהו עשה כנראה שגיאות, גם במהלך השנתיים האחרונות, אבל העובדה שטראמפ מאוד לא מרוצה ממנו עכשיו, שהוא אומר עליו שהוא איש קשה, היא דווקא אינדיקציה לכך שבמצב הנוכחי הוא הולך בכיוון הנכון: הוא נמצא על מסלול התנגשות מבוקר. סמוטריץ' החמיא לו באומרו שאדם אחר לא היה עומד בעשרה אחוזים מהלחצים המופנים עליו. זו גם ההערכה שלי.
מול איראן טראמפ התחיל כצ'רצ'יל וסיים, בינתיים, כצ'מברליין (אני עדיין אומר בינתיים, כי הוא יכול שוב להתהפך, אי אפשר לדעת אצלו). רק שישראל של 2026 היא לא צ'כוסלובקיה של 1938, ולו מהסיבה הפשוטה שהכניעה ללא תנאי של הצ'כים לגרמניה הנאצית השאירה את אזרחי צ'כיה בחיים בבתיהם. תחת כיבוש אומנם, אבל בחיים. לעומת זאת, אם אנחנו נמשיך לרקוד לפי החליל של טראמפ, לא תהיה לנו הפריבילגיה הזאת…
לכן טוב שנתניהו הוא איש קשה, ואף הכרחי שיהיה. הוא חייב להיות איש קשה. ויש לי גם הצעה לאיש הקשה שלנו: על מדינת ישראל לדרוש באופן רשמי ופומבי – בנוסף להסתייגויות המהותיות שמן הסתם יהיו לנו מההסכם – בשמה ובשם ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, שההסכם עם איראן יכלול את החובה להסיר את שעון השמדת ישראל מכיכר פלשתין בטהרן. עצם העלאת הדרישה והחזרה הרשמית עליה שוב ושוב, בפני האמריקנים ובכל המוסדות הבין־לאומיים, ייצרו שיח בין־לאומי שיהיה טוב לישראל. הרי אף אחד לא יגיד בפה מלא: היהודים האלה מגזימים, הם מתנגדים לכך שישמידו אותם.
אולי האיש הקשה שלנו בבלפור ידע להציף את הדרישה הזאת, לצד ההסתייגויות היותר מהותיות, לא רק בפני טראמפ אלא מעל כל במה בין־לאומית. להנפת דגל אדום זה חייבת להתלוות הצהרה שעם כל הכבוד להסכם בין טראמפ לאיראנים, ישראל לא תסכים שיכבלו את ידיה אל מול מי שמצהיר בפומבי שהוא פועל להשמדתה ומול שליחיו בלבנון. מאידך, אנחנו שוחרי שלום, ונתמוך במאמצי טראמפ להביא להסכם שלום בין ישראל לבין לבנון והרפובליקה האסלאמית של איראן.
לתגובות:
