אנו באנו, יש מניין?

אחד הוויכוחים הסוערים ביותר בשנים האחרונות נוגע לשינוי אופייה של המדינה. יותר ויותר דתיים תופסים עמדות מפתח, שירי אמונה נעשים פופולריים, וחיילים מכל הסוגים עונדים פאצ'ים של משיח בלי להתבייש. מולם נמצאים חילונים שטוענים כי גונבים להם את המדינה ומאיימים לרדת מהארץ. יש אומרים שמדובר בתהליך טבעי של החלפת אליטות. אחרים אומרים שהשינוי צריך להיות מדורג ומתוך כבוד לדורות הקודמים. אך נדמה שכולם מקבלים את נקודת המוצא שלפיה אלו שהקימו את המדינה היו חילונים גמורים ואילו הדתיים הם אלה שבאים לשנות.

ד"ר מנחם שטרן טוען שזו טעות גמורה. בספרו החדש, 'מייסדי המושבות היו דוסים', הוא חוקר את אנשי העלייה הראשונה ומוכיח כי כל המושבות שהוקמו בתקופה הזאת היו בעלות אופי דתי או לכל הפחות מסורתי. "מטרת הספר היא להוכיח שתשע המושבות שהוקמו בעלייה הראשונה, בין השנים 1884-1882, הוקמו על ידי אנשים דתיים".

"ההיסטוריונים לא ציינו את אורח החיים של אנשי המושבות", אומר ד"ר שטרן, "אבל אני מצאתי את התקנות שהם קבעו עם הקמת המושבות". התקנות הללו כוללות כללים דתיים ממש כמו שמירת שבת ושמיטה, הקמת בתי כנסת ותלמודי תורה והכרעת סכסוכים על פי דין תורה. לדבריו, התקנות הללו לא נשארו רק על הנייר אלא יושמו בשטח. כדוגמה הוא מתאר את מאבקם של אנשי המושבות להקים תלמודי תורה, גם כאשר כמעט לא היו בהם ילדים. "בשתי מושבות הקימו תלמודי תורה עם חמישה תלמידים. אתה יודע איזו הוצאה כספית זאת להביא מורה למספר כה קטן של תלמידים?"

לדבריו, אנשים נוטים לזהות את העלייה הראשונה עם אנשי ביל"ו (תנועת 'בית יעקב לכו ונלכה'), אבל למעשה הם היו מיעוט בקרב העולים. "הם פשוט ידעו לעשות לעצמם יחסי ציבור", הוא אומר בחיוך. בנוסף לכך, גם הביל"ויים עצמם היו רחוקים מהדימוי החילוני שדבק בהם. לדבריו, היישוב הישן אומנם ראה בהם "מופקרים", אבל בפועל גם הם שמרו על עיקרי הדת. "הייתי מגדיר את הביל"ויים בתור שומרי מסורת. כל השאר, שהם 90 אחוזים מאנשי העלייה הראשונה, היו ממש דתיים, אפילו חרדים".

אולי יעניין אתכם

בנושא באנר מגזין 1 כוח איתם

בנושא באנר מגזין 1 מנות קרב

תלמוד תורה לארבעה ילדים

ד"ר שטרן הוא אדם מסודר. בשיחה שלנו הוא עובר איתי מושבה אחר מושבה, בעזרת סיכום שהכין מראש, ומראה את המאפיינים הדתיים שהיו בה. הדוגמאות שהוא מביא מהמושבות הן מרתקות.

את המסע שלנו אנחנו מתחילים בראשון לציון, שהוקמה בט"ו באב תרמ"ב (1882). מיד עם הקמת המושבה דאגו המתיישבים להביא מירושלים ספר תורה. "לאחר העלייה לקרקע הם לא יצאו במחולות, אלא הלכו להתפלל מנחה", הוא מתאר. המתיישבים קבעו תקנות למושבה, בהן אפשר למצוא את הכללים הבאים: "הקמת בית כנסת, בית לתלמוד תורה ומקווה טהרה. התושבים חייבים לקיים את כל המצוות התלויות בארץ. סכסוכים ימצאו פתרון על פי דין תורה". בנוסף לכך, אנשי ראשון לציון לא הסכימו לקבל אליהם את אנשי ביל"ו כי לטענתם הם לא היו דתיים מספיק.

כמה שבועות לאחר הקמת ראשון לציון יצאה מרומניה אונייה ועליה כמאתיים ושלושים יהודים. הנוסעים הורכבו משתי קבוצות עיקריות שהגיעו משתי עיירות שונות ברומניה – מוינשט וגאלץ. בין שתי הקבוצות התעוררה מחלוקת, מכיוון שאנשי מוינשט היו דתיים יותר מאנשי גאלץ. לאור זאת, "המוינשטים" ירדו בביירות והלכו להקים את ראש פינה, ואילו העולים מגאלץ המשיכו לנמל חיפה והקימו את זכרון יעקב.

גם בראש פינה כללו התקנות חובה לקיים את כל המצוות התלויות בארץ, לפתור סכסוכים על פי דין תורה ולתמוך בנזקקים. החיים במושבה לא היו קלים, בשלב מסוים החל להיגמר הכסף וחלק מהעולים התחילו לרדת מהארץ. "משה דוד שו"ב, מנהיג המושבה, לא היה מוכן לקבל את זה", מספר ד"ר שטרן. "הוא הוציא ספר תורה אל בימת בית הכנסת והשביע אותם שאף אחד לא יורד מהארץ! למה הוא השביע אותם על ספר תורה? כי זה מה שהיה חשוב להם".

במהלך עבודת המחקר שלו מצא ד"ר שטרן את נוסח השבועה הזאת בספרייה הלאומית והביא צילום שלה אל המוזיאון בראש פינה. שו"ב גם הקים את תלמוד התורה הראשון בראש פינה והקפיד ללמד שם בשפה העברית. "היו לו ויכוחים רבים עם ההורים, שרצו להמשיך ללמד ביידיש, אבל הוא התעקש".

האוכלוסייה בזכרון יעקב, כאמור, הייתה פחות דתית. עם זאת, גם להם היה חשוב מאוד לשמור על המסורת. "הם שמרו שבת כהלכתה, התפללו בציבור ושמרו על החגים". לאנשי זכרון יעקב היה מדריך שלימד אותם את עבודת האדמה, נושא שהם לא הכירו מהחיים באירופה. "המדריך הזה היה שחצן והוא חילל שבת בפרהסיה. בתגובה, אנשי המושבה פיטרו אותו! אפשר ללמוד מזה שגם אנשי גאלץ היו אנשים דתיים שהשבת הייתה חשובה להם". הם גם השקיעו והסתכנו כדי לבנות בית כנסת. "הם בנו אותו ללא אישור השלטון העות'מאני ושילמו שוחד למטרה הזאת".

במהלך עבודת המחקר שלו על אורחות חייהם של מקימי המושבות, גילה ד"ר שטרן סיפורים מרתקים על התקופה, סיפורים שבמידה רבה מהדהדים גם את האקטואליה של ימינו. כך למשל קרה בפתח תקווה.

פתח תקווה הוקמה לראשונה כבר בשנת 1878, עוד לפני ראשון לציון, ומיד ביקשה לעצמה תקנות דתיות. הנוסח הראשון הוכן על ידי יואל משה סלומון. "הוא היה תלמיד חכם, למד בישיבות, אבל החרדים אמרו שהוא לא מתאים להם. הם רצו מישהו משלהם". הם לקחו את משה צבי לוינזון, שהיה חרדי, והוא כתב נוסח שני של תקנות. "זה כמו שיש היום את הציונות הדתית מול היהדות החרדית".

לאחר שנים אחדות נעזבה המושבה כתוצאה מהקדחת, ובהמשך הוקמה מחדש על ידי קבוצה בהובלת אריה לייב פרומקין. "פרומקין היה רב חשוב מאוד ברוסיה, שעלה לארץ ממניעים ציוניים. בהתחלה הוא התיישב ביהוד, ואז החליט לעבור לפתח תקווה ולנסות להקים אותה מחדש. הוא קנה נחלה והקים בה בית, ובקומה השנייה הוא פתח תלמוד תורה". לפרומקין עצמו היו אז רק שני ילדים, הוא הביא עוד שניים מירושלים וכך פתח תלמוד תורה עם ארבעה תלמידים. בהמשך גדל מספר התלמידים לחמישה עשר. "הם למדו גם לימודי חול כגון חשבון ופנקסנות, כי הוא אמר 'אני רוצה שתהיה להם פרנסה'. החרדים בירושלים תקפו את פרומקין בטענה שהוא מוריד את תלמידיו מהמסילה, כי הוא הכניס מקצועות חול. הם הפיצו נגדו מכתבי שטנה שהגיעו גם לאירופה".

מה הייתה האידאולוגיה שהניעה את מייסדי המושבות? האם הם חשבו על מדינה וגאולה?

"קודם כול, בשנת 1881 היו פוגרומים ברוסיה, מה שנקרא 'סופות בנגב'. יהודים רבים הבינו שאין להם מה לעשות שם יותר, ולכן החליטו לעלות לארץ ישראל". ההבדל העיקרי, לדבריו, ביניהם ובין אנשי היישוב הישן, היה ביחס לעבודת האדמה. "הם רצו להקים מושבות ולהתפרנס מיגיע כפיהם ולא מכספי החלוקה". כמובן שהם האמינו גם בקדושתה של הארץ, "אבל על מדינה עדיין לא חשבו בתקופה ההיא".

אז החרדים תקפו אותם לא בגלל שהם לא שמרו מצוות, אלא בגלל שהם הכניסו מקצועות חול ובחרו בעבודה על פני כספי החלוקה?

"בדיוק. פרומקין גם לימד בעברית בדומה למשה דוד שו"ב בראש פינה. הוא אמר, באנו לארץ ישראל, אנחנו נדבר בלשון הקודש כמו בתנ"ך". פרומקין התעקש להעסיק רק יהודים וגם הקפיד על תשלום שכר שכיר בזמנו. "פעם היה לו פועל מיפו שלא קיבל את המשכורת שלו, אז הוא הלך אליו ארבע שעות וחזר ארבע שעות כדי לשלם לו". לבסוף, בעקבות ההתנכלויות של אנשי היישוב הישן, נאלץ פרומקין לעזוב את פתח תקווה. הוא הסתתר כמה חודשים בירושלים ואז עבר לאנגליה, ורק כעבור כמה שנים חזר לארץ.

לא מוותרים על מניין

בספרו סוקר ד"ר שטרן את כל תשע המושבות. חלק מהמוטיבים חוזרים כמעט בכולן, ולכל מושבה יש גם אלמנטים ייחודיים משלה. כך למשל במושבה 'יהודית', לימים העיר יהוד, הייתה ישיבה שבה למדו אברכים מירושלים. "כשפינסקר הגיע לבקר בארץ, הוא כתב שאנשים שם שומרים שבת, מקפידים על המצוות ומתפללים בדבקות". ביסוד המעלה מי שרצה להתקבל למושבה היה צריך להביא המלצות שמעידות על כך שהוא מקיים אורח חיים דתי. מעניין במיוחד הוא המאמץ הרב שעשו אנשי המושבות כדי שיהיה בהן מניין, ועל כך מעידים הסיפורים של מזכרת בתיה ונס ציונה.

רוב המושבות הוקמו על ידי יהודים אירופאים חסרי ידע מוקדם בחקלאות, שהיו צריכים לעבור הכשרה כדי ללמוד את עבודת האדמה. יוצאת מן הכלל היא המושבה מזכרת בתיה, שם נאספו במיוחד יהודים חקלאים לטובת הקמת המושבה. "הרב שמואל מוהליבר שלח לעיר רוז'נו ברוסיה יהודי בשם יחיאל ברי"ל כדי להביא משם יהודים בעלי ניסיון בחקלאות". הרב מוהליבר בעזרת רוטשילד הבטיח לממן כרטיסי נסיעה לעשרה איכרים, אבל באופן מפתיע כאשר הגיעו לתחנת הרכבת התברר שיש שם אחד עשר איש. "ברי"ל אמר להם: יש לי רק עשרה כרטיסים, למה הבאתם אחד עשר? אז הם ענו לו: אנחנו לוקחים אחד ספייר, כי אם אחד יהיה חולה ולא יוכל לבוא להתפלל אז לא יהיה לנו מניין. עד כדי כך זה היה חשוב להם!"

גם בנס ציונה היה מאמץ גדול סביב המניין. בניגוד למושבות אחרות שהוקמו על ידי קבוצה של אנשים, נס ציונה הוקמה למעשה על ידי אדם אחד – ראובן לרר. "בתחילת המחקר לא ידעתי כלום על נס ציונה", מספר ד"ר שטרן. "הלכתי אל הנינה של לרר ואמרתי לה: את עושה לי סיור במוזיאון ומספרת לי הכול". לראובן לרר היו כרמים באודסה שברוסיה. יום אחד הוא פגש בשוק גרמני מהטמפלרים, וזה סיפר לו שיש לו נחלה ליד ירושלים והוא מעוניין למכור אותה. "לרר, שהיה חב"דניק דתי, התלהב מהרעיון לגור ליד העיר העתיקה ואמר לו: בוא נתחלף. אני אתן לך את הכרמים שיש לי פה ואתה תיתן לי את הנחלה שלך". השניים לחצו ידיים ולרר נסע לארץ ישראל.

"הוא מגיע לירושלים ושואל: איפה הנחלה שנקראת 'עמק השושנים'? אומרים לו: זה לא פה, עמק השושנים נמצא ליד ראשון לציון". התברר שאותו טמפלר רימה אותו. אבל לרר לא התייאש, הוא הלך לראות את הנחלה ליד ראשון לציון, וגם שם ציפה לו מפח נפש. "הוא מצא שם עצים נבולים, פרדסים קמולים, בית אחד מט לנפול". הוא התחיל לשקם את הנחלה, אבל הייתה לו בעיה – לא היה לו מניין לתפילה. "מה הוא עשה? פרסם 'קול קורא' ביפו והודיע שהוא מוכר נחלות בחצי מחיר ממה שהיה מקובל, כדי לעודד אנשים לבוא אליו". לאט לאט נאספו אנשים, ולבסוף הוא הגיע למניין. "לאות הוקרה יש היום רחוב בנס ציונה שנקרא רחוב המניין הראשון. אתה מכיר עוד עיר עם רחוב בשם כזה?" שואל ד"ר שטרן בהערכה.

שטרן עשה עבודה מעמיקה ודבריו מגובים בממצאים מהשטח. בשיחתנו הוא מראה לי תמונה של רחוב המניין הראשון, צילום של המודעה שבה לרר מציע נחלות בהנחה ותמונה של "הבית המשותף" – מבנה שלרר הקים במושבה ובו בחדר אחד היה בית ספר, בשני היה בית כנסת והחדר השלישי הוקדש לטובת הוועד.

המושבה הכי פחות דתית הייתה גדרה. היא הוקמה על ידי אנשי תנועת ביל"ו, שנתפסו בציבור כאנשים לא דתיים. עם זאת, ד"ר שטרן מוכיח שגם אצלם היו כבוד לדת ושמירה על המסורת. "אנשי היישוב הישן הוציאו עליהם דיבה שהם פורקי עול וניהיליסטים, אבל זה לא היה נכון. כשהם הגיעו לארץ הם הלכו לבית הכנסת, וישראל בלקינד (מראשי הביל"ויים) עלה לתורה לעליית מפטיר. הם רצו להתקרב ליהדות. כשהם הקימו את גדרה הם שמרו על אורח חיים מסורתי ולא נסעו בשבת". כראיה לכך הוא מביא את הסיפור הבא: "כאשר הערבים רצו לגנוב את העדר בשבת, השומר הלך להזעיק את החברים. לאן הוא הלך? לבית הכנסת, כי הוא ידע ששם הם יהיו".

הפטרון שלהם בענייני דת היה ר' יחיאל מיכל פינס. "הוא השפיע עליהם בצורה נעימה והם כיבדו אותו. על פי המלצתו הם שמרו שמיטה כהלכתה, וזאת למרות ביקורת קשה שהם ספגו מחובבי ציון ברוסיה, שחשבו שהם סתם מתבטלים". גם בגדרה היו תנאי קבלה על בסיס דת. "כאשר שני חברים רצו להצטרף למושבה, הרב פינס לא הסכים לקבל אותם כי שמע שהם לא מקיימים מצוות". ד"ר שטרן סובר שהיחס השלילי שקיבלו אנשי ביל"ו מאנשי היישוב הישן גרם בהמשך לירידה במצבם הרוחני.

אחד האתגרים הגדולים שאיתם התמודדו אנשי המושבות היה מול פקידי הברון רוטשילד. ד"ר שטרן מקפיד לציין שהברון עצמו היה אדם נעלה. "רוטשילד היה אדם הגון ונדבן ענק, צריך להשתחוות בפניו. אם לא הוא לא היו מושבות, כי אי אפשר בלי כסף. אבל הוא לא בחר את האנשים הנכונים להיות פקידים בארץ ישראל. הם התנשאו על התושבים ולא הבינו את העולם התרבותי שלהם". ההתמודדות מולם הייתה במישור המעשי ובמישור התרבותי, ובין השאר גם במישור הדתי. אחד העימותים הגדולים בין המתיישבים לפקידים נגע לסוגיית השמיטה.

"כשהגיעה שנת השמיטה, אנשי מזכרת בתיה ביקשו לשמור שמיטה על פי ההלכה ולא הסכימו להסתמך על היתר המכירה. הם נכנסו לריב קשה עם פקידי הברון, שהפעילו עליהם לחצים רבים. בשלב מסוים אמרו: אם תמשיכו להפעיל עלינו לחצים, אנחנו מוכנים לחזור לרוסיה. תנו לנו את הוצאות הדרך ואנחנו חוזרים". פקידי הברון לא התרשמו מהאיום והמשיכו ללחוץ. "הם לא שילמו משכורת לשוחט ולמורה ולא איפשרו לרופא להגיע למושבה. כאשר אזל הכסף והתרומות לא הגיעו, אנשי המושבה נאלצו לעבוד כשכירים ביישובים הסמוכים". לא כולם הצליחו לעמוד בלחץ. שניים מהחברים החליטו להסתמך על היתר המכירה, ובתגובה אנשי המושבה הטילו עליהם חרם. "הם לא היו ציונות דתית ואפילו לא חרד"ל, הם היו ממש חרדים", אומר ד"ר שטרן.

התזה שהמנחים סירבו לקבל

ד"ר מנחם שטרן (85) נולד בשנת 1941 בעיר קלויזנבורג בטרנסילבניה. הוא ניצל מהשואה ובשנת 1950 עלה ארצה עם הוריו. לאחר שירותו הצבאי בנח"ל הוא עסק בהוראה, ובמקביל החל בלימודים אקדמיים באוניברסיטת בר אילן. לנושא העלייה הראשונה הוא הגיע כמעט במקרה.

"בבית הספר היסודי אהבתי מאוד תנ"ך וגם היסטוריה. הגעתי להירשם בבר אילן וראיתי קורס על עזרא ונחמיה. אנחנו לא למדנו עזרא ונחמיה בבית הספר, לא ידעתי בכלל מה זה. שאלתי את המזכיר באוניברסיטה והוא אמר לי: זו התקופה של שיבת ציון". שטרן נרשם לקורס והתאהב בתקופה. "פתאום אני רואה שעזרא ונחמיה עלו לארץ ישראל ובנו את ירושלים, זה תפס אותי".

את התואר השני הוא עשה על הדעות השונות לגבי עזרא ונחמיה, ובתואר השלישי בחר לעשות השוואה בין תקופת עזרא ונחמיה ובין ימינו. "פגשתי יהודי בשם ברזל שאמר לי: תשמע, הביל"ויים הם לא העלייה הראשונה. לפניהם עלו לארץ ישראל תלמידי הבעל שם טוב בהובלת רבי מנחם מנדל מוויטבסק. הם עלו ב־1777, 130 שנה לפני מה שמכונה 'העלייה הראשונה'. אבל עליהם בכלל לא כותבים, ההיסטוריונים מדלגים עליהם. אז החלטתי שבתזה שלי אני מתחיל מרבי מנחם מנדל מוויטבסק".

שטרן גילה שלתזה חתרנית שכזאת קשה למצוא מנחה. "באתי לפרופסור אחד באוניברסיטת תל אביב שעסק בדברים האלה. הוא אמר לי: אני מוכן להנחות אותך בתנאי שאתה כותב שהציונות הקדומה היא העלייה הראשונה. מה אתה מבלבל לי את המוח על תלמידי הבעל שם טוב? המשכתי לפרופסור אחר וגם הוא אמר: אתה רוצה לכתוב דוקטורט? תתחיל מהצהרת בלפור". ד"ר שטרן לא ויתר, ולבסוף מצא את פרופ' יעקב ניומן שהסכים לקבל את הגישה שלו. כך נולד הספר 'בין הכרזת כורש להצהרת בלפור'. במסגרת המחקר שערך לטובת הספר, הוא כתב על החיים הדתיים בראשון לציון ובראש פינה, "ואז אמרתי לעצמי: למה שלא תבדוק מה קרה גם בשאר המושבות?". הוא חקר את שבע המושבות הנוספות וגילה שגם שם המצב היה דומה, והמחקר הזה הוליד את ספרו החדש.

לאחר שסיים את לימודיו יצא שטרן לשליחות בדרום אפריקה, וכשחזר לארץ שימש במגוון תפקידים חינוכיים וניהוליים במערכת החינוך. בין השאר היה מפקח ארצי על בתי ספר מקיפים וטכנולוגיים במינהל החינוכי הממלכתי־דתי, ולאחר מכן היה מפקח מחוז של החינוך הממלכתי־דתי במחוז הצפון.

נושא החינוך קרוב מאוד לליבו. "אנשים היום מדברים על לרדת לברלין כי הקוטג' יותר זול שם. צריך ללמוד את הסיפורים הללו של העלייה הראשונה, לראות איך אנשים מסרו את הנפש בשביל ארץ ישראל. חשוב לי שבני הנוער ידעו עם אילו קשיים הם התמודדו. כשאני נכנס למושבה אני מתרגש, מי אני ליד האנשים הגדולים הללו?"

הוא מאמין שחינוך היה המפתח גם בדורות ההם. "שאלתי את עצמי: אם כולם היו כל כך דתיים, אז מה קרה לדורות הבאים?". הוא פנה לוותיקי המושבות בשאלה הזאת, וקיבל תשובה ברורה: "בגיל תיכון כבר לא היו מסגרות חינוכיות במושבות. הם שלחו אותם למסגרות הכלליות, ושם הצעירים התקלקלו. כשאין מסגרות דתיות אז קשה לנוער לשמור על אורח החיים הדתי".

את התובנה הזאת הוא יישם בחייו האישיים, כאשר נלחם להקים מסגרות דתיות בחינוך הטכנולוגי. "ההורים של אשתי הם ניצולי שואה", הוא מספר בהתרגשות רבה. "היה להם רק עוד בן אחד. חמי היה איש מאוד פרקטי, הוא רצה שלבן שלו יהיה מקצוע, אז הוא שלח אותו לבית ספר עמל. אחרי שנה במוסד החילוני הוא הוריד את הכיפה, ובהמשך התחתן עם בחורה לא דתייה".

זה לא היה המקרה היחיד שפגש באופן אישי. "הייתי מנהל מכללת אורט בנתניה. יום אחד נכנס אליי אחד החברים של אבא שלי מבית הכנסת בנתניה ופרץ בבכי", ד"ר שטרן עצמו כמעט בוכה כשהוא מספר לי את הדברים. "הוא אומר לי: יש לי בן אחד שנולד אחרי השואה, שלחתי אותו לאורט נתניה, ובכיתה י' הוא הוריד את הכיפה וכבר לא רוצה לבוא איתי לבית הכנסת". שני המקרים הללו גרמו לו להבין כמה חשוב להקים מסגרות לחינוך טכנולוגי לציבור הדתי. "הייתי קם בכל בוקר בחמש ונוסע מנתניה לירושלים, אבל אמרתי לעצמי שאני מציל ילדים מהחינוך הכללי". לצערו הרב, לאחר כ־12 שנה הגיע מנהל חדש במשרד החינוך והחליט לסגור את בתי הספר הטכנולוגיים. עם זאת, התקופה ההיא הייתה בשבילו שיעור חשוב לחיים.

"אם אתה לא נאבק, אין לך כלום. נאבקתי כדי להקים בתי ספר טכנולוגיים, ובהמשך נאבקתי לעזור בהקמת בתי הספר של רשת נועם. את זה למדתי מאנשי המושבות. צריכים להיות מוכנים לסבול ולהשקיע – בין אם זה בהקמת בתי ספר, בשמירת השמיטה או במאבק במחלות".

מביל"ו עד עופר וינטר

בספר שלך אתה מראה שכל אנשי המושבות בעלייה הראשונה ניהלו אורח חיים דתי. אז למה ההיסטוריונים הסתירו את העובדה הזאת?

"אנשי העלייה השנייה, כמו בן גוריון ובן צבי, אמרו שהעניין הדתי הוא גלותי. אנחנו בארץ ישראל, כאן יש לנו את דת העבודה של א"ד גורדון". הוא מספר על שיחה שערך עם רחל ינאית בן צבי. "היא אמרה לי: אל תאשים אותנו. בעלייה השנייה לא עלו רבנים, הם נשארו בחוץ לארץ, אם היו עולים איתנו אולי הדברים היו נראים אחרת". לדבריו, אנשי העלייה השנייה הם אלה שתיעדו את העלייה הראשונה. הם לא בהכרח הסתירו את הממד הדתי, הוא פשוט לא היה חשוב בעיניהם. לכן הם התמקדו בצדדים המעשיים של המושבות ולא טרחו לציין את התקנות והחיים הדתיים.

העוול ההיסטורי הזה גרם גם להשלכות מעשיות. בסוף ספרו כותב ד"ר שטרן על הקמת המושבים הדתיים והיחס שהם קיבלו מהמוסדות שהוקמו על ידי החילונים. "בשנת 1927 הוקמה המושבה שדה יעקב, המושבה הראשונה של תנועת הפועל המזרחי. מקימי המושבה נתקלו בקשיים רבים, כי מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית לא נתנה אמון ביכולתם של 'חובשי בית המדרש' להקים יישוב חקלאי שנושא את עצמו תוך שמירת שבת, קיום מצוות התלויות בארץ ושמירה על אורח חיים דתי. בהסתדרות הציונית שכחו, או לא רצו לזכור, שרוב המושבות הוקמו ארבעים שנה קודם לכן על ידי אנשים דתיים".

אתה חושב שגם היום יש תופעות כאלה, של ממסד חילוני שקובע את הנרטיב ומתעלם מסיפורים אחרים?

"בהחלט. עצם העובדה שבצבא לא מקדמים קצינים דתיים. תראה מה עשו לעופר וינטר, מה הוא כבר אמר? אדם שלוקח תג של משיח – אני הייתי לוקח אותו הצידה וכותב לו הערה פיקודית. לתת לו חודש מאסר? למה להפוך אותו לשעיר לעזאזל? בתל אביב נלחמים נגד הקמה של מקוואות ונגד הישיבה". בעיניו, המאבק בדתיים כיום הוא המשך המאבק של אנשי העלייה השנייה. "הם מפחדים שהדתיים ישתלטו על המדינה, אבל מתעלמים מהעובדה שהדתיים הם אלה שהקימו את המדינה".

את ההתעלמות הזאת רוצה ד"ר שטרן לשנות. עד היום החילונים היו אלו שסיפרו את הסיפור הציוני, ולכן התמקדו במה שחשוב להם. כעת הוא מבקש לספר את הסיפור מחדש ולתת את הכבוד הראוי לדתיים שהקימו את המדינה.