הפער בין שתי הסיסמאות הוא עולם ומלואו, ומבטא מאבק עמוק על זהותה של לבנון: האם היא תוסיף להיות זירת התכתשות של איראן, חזבאללה ו"הציר", או שתנסה לחזור להיות מדינה ריבונית שמנהלת את גבולותיה, את צבאה ואת עתידה בעצמה.
בדרג הרשמי, ההסכם הוצג כצעד ראשון בדרך להחזרת המדינה הלבנונית לדרום. הנשיא ג'וזף עון בירך על המהלך והדגיש את חזרת הלבנונים לאדמתם ואת עקרון הריבונות של מדינה אחת, ללא גורמים חמושים. שר החוץ יוסף ראג'י ובכירים נוספים בממשלה ניסו למסגר את ההסכם כהזדמנות נדירה להוציא את לבנון ממעגל ההרס, העקירה והמלחמות החוזרות. גם סמיר ג'עג'ע, מנהיג הכוחות הלבנוניים, צייץ בעד ההסכם והציג אותו כחלק ממאמץ רחב יותר להחזיר את ההחלטה הלאומית מידי המיליציות אל מוסדות המדינה.
מולם ניצבו חזבאללה ואמל, ובעיקר חזבאללה, שהתייחסו להסכם כאל איום ישיר על מודל הכוח שלהם. חבר הפרלמנט מטעם חזבאללה חסן פדלאללה דחה את המו"מ הישיר עם ישראל, תקף את הממשלה וקבע כי "מי שלוחץ יד לאויב הוא פושע כמוהו". מבחינת חזבאללה, הבעיה אינה רק בתוכן ההסכם אלא בעצם התקדים: ממשלה לבנונית שמוכנה לדבר עם ישראל, להתחייב להסדרי גבול, ולרמוז כי אין ריבונות אמיתית כל עוד יש נשק שאינו בידי המדינה. לכן התנגדותו להסכם אינה רק אידיאולוגית; היא קיומית ופוליטית. גם נביה ברי, דובר הפרלמנט מתנועת אמל, התנער מההסכם, הצהיר שהוא "לא יתרחש", וטען כי הוא איננו שומר על הזכויות של לבנון.
אולי יעניין אתכם
עוד מאת אהד מרלין
ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם
עוד מאת אהד מרלין
הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית
עוד במדיני
השגרירות העשירית בירושלים: קולומביה חנכה הבוקר את שגרירותה החדשה בבירה
עוד במדיני
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
עוד מאת אהד מרלין
מבצע הלכידה בעזה: בין מפגן הכוח לנסיבות העגומות
עוד מאת אהד מרלין
המשטר האיראני מודה: אנחנו במשבר כלכלי חמור
גם הרחוב הלבנוני נחצה. מתנגדי ההסכם יצאו להפגנות, חלקן אלימות, וטענו כי מדובר ב"עסקת בושה" המעניקה פרס לממשלה ישראלית קיצונית ומכשירה את המשך ה"כיבוש". בעיניהם, כל הסכם עם ישראל – ללא קשר לשאלת הנסיגה הישראלית מלבנון – הוא כתב ויתור על הכבוד הלאומי. אחרים, גם אם לא הפכו לאוהדי ישראל, דיברו בשפה אחרת לגמרי: "ארבעים שנה של מלחמות, הרס, עקירה וחזרה לאחור – הגיע הזמן שזה ייגמר", אמר צייצן אחד. היו גם מי שהסתייגו מההסכם לא בשל עצם העיקרון, אלא מפני שלדבריהם לבנון מושחתת, מפולגת וחלשה מדי כדי לנהל מהלך כזה בלי ערבויות מוצקות.
תוכן ההסכם מסביר מדוע הוא מעורר התנגדות כה חריפה מצד חזבאללה והציר האיראני, אך גם מדוע הוא עשוי להיות משמעותי מבחינה מדינית. סעיפיו המרכזיים כוללים הכרה הדדית בין לבנון לישראל – ובפועל הכרה לבנונית במדינת ישראל; הבהרה ישראלית כי אין לה שאיפות טריטוריאליות בלבנון, לצד הכרה לבנונית בכך שהנוכחות הישראלית בדרום היא תוצאה של תוקפנות חזבאללה; וקביעה עקרונית שלפיה לאף שחקן לא-מדינתי, כמו חזבאללה, ולאף שחקן מדינתי חיצוני, כמו איראן, אין זכות להפעיל אלימות בשם לבנון.
יתרון נוסף טמון בכך שהנסיגה הישראלית אינה נקבעת לפי לוח זמנים מנותק מהמציאות, אלא מותנית בהישגים ממשיים בשטח; וכן בכך שכספי השיקום לא יוזרמו מגורמים המזוהים עם ארגוני טרור – כלומר, בראש ובראשונה איראן. לצד זאת, חולשת ההסכם ברורה: חזבאללה אינו צד לו, ממשלת לבנון תתקשה לאכוף אותו ללא סיוע חיצוני משמעותי, והיעדר מנגנון ביצוע קשיח עלול להפוך את ההישגים העקרוניים למסמך הצהרתי בלבד. ובכל זאת, עצם שבירת הטאבו הלבנוני על הסדרה עם ישראל, ההתפרעויות של תומכי חזבאללה שחושפות את סרבנותם, והעובדה שישראל משתלבת ביוזמה מדינית אמריקאית ידידותית בהובלת מרקו רוביו – כל אלה מאפשרים לישראל לומר, לראשונה מזה זמן רב, ש"הדיפלומטיה ניצחה" ושלהישג הצבאי נוספה גם "רגל מדינית מסיימת", בהתאם למגמות במרחב.
ואכן, הוויכוח הלבנוני הפנימי משתלב גם במאבק אמריקאי רחב יותר. ההסכם עם ישראל, המזוהה עם מזכיר המדינה מרקו רוביו, אינו רק יוזמה אזורית; הוא מתחרה – ויש שיאמרו שאף סותר – את ההסכם המקביל שמוביל סגן הנשיא ואנס מול איראן. שני ההסכמים מציעים שתי תפיסות שונות של המזרח התיכון: האחת מבקשת לחזק את המדינות הסוניות והלאומיות מול המיליציות וההשפעה האיראנית תוך שילוב ישראל במרחב והענקת יתרון לבעלת בריתה של ארה"ב; השנייה מנסה לייצב את האזור דרך הבנות עם טהראן גם במחיר של פגיעה באינטרס הישראלי. במובן הזה, לבנון ואיראן הפכה לזירת מבחן לא רק בין ישראל לציר, אלא גם בין שתי מגמות רפובליקניות מתחרות לקראת היום שאחרי טראמפ.
מבחינת ישראל, התמונה מורכבת. ההסכם הוא הישג מדיני חשוב משום שהוא חושף את הפער בין לבנון כמדינה לבין חזבאללה ככוח חתרני חמוש. אבל הוא גם מבחן מסוכן: אם לא יתורגם למנגנון ביצוע, לפירוז הדרום, לחיזוק הצבא הלבנוני ולערבויות אמריקאיות ברורות – הוא עלול להפוך לעוד מסמך חגיגי שנשחק מול המציאות. בביירות כבר הבינו זאת היטב: ההסכם אינו סוף הסיפור, אלא תחילתו של קרב חדש על השאלה למי שייכת לבנון, ככל שיש בכלל לבנון אחת.
הכותב הוא חוקר בתוכנית האזורית ב״מיינד ישראל״
