אהבת נפש

סיפור חייו המטלטל של הרב בני וורצמן הוא סיפור על אהבה ומסירות, על התמודדות ואובדן, וגם על ההחלטה לקום ולהתחיל מחדש. אני שואל אותו מאיפה הוא מתחיל את הסיפור שלו, והשאלה גורמת לו להרהר. הוא נזכר ביום שבו הדיכאון התפרץ בפעם הראשונה, בהתמודדות ארוכת השנים, ולבסוף אומר: "אני רוצה להתחיל את הסיפור מעכשיו". העכשיו שלו כולל נישואין שניים לאסתי, לצד התמודדות עם אובדן אשתו הראשונה, מימי, שתמונתה ניצבת במרכז הסלון.

האובדן של מימי היה תהליך ארוך שהתפרס על פני ארבעה עשורים. הוא התחיל באובדן הנפש שלה, שהלכה ודעכה במשך שנים ארוכות. לפני כחמש שנים, ולאחר בקשות שהגיעו גם ממנה וגם מבני משפחה רבים, בני הזוג התגרשו. לבסוף, שנה וחצי אחרי הגירושין, הגיע האובדן הסופי ומימי נפטרה.

"אני חי כרגע בין שתי תנועות נפש", מתאר וורצמן, "מצד אחד מלאות של חיים – נרשמתי עכשיו ללימודי תואר שני, התחלתי לאחרונה לכתוב קצת שירים, יש בי תשוקה גדולה לחיים". אך לצד זה יש בו תנועה נפשית הפוכה, של אבל. "חוויתי אובדן גדול. אובדן של החיים שלה, וגם אובדן של זוגיות שבמשך שנים רבות לא הייתה לי. אני עדיין נושא בתוכי את הכאב על שנים רבות של בדידות ושל מלחמה".

מלחמה על מה?

אולי יעניין אתכם

עוד מאת בנימין שינברג "תפסיקו להשתיק, בואו נתעורר על הבנות שלנו"

בנושא באנר מגזין 2 רק לצמוח יש

"נלחמתי עליה, נלחמתי עליי, נלחמתי על המשפחה. רצתי אחרי כל העולם כדי לראות איך אפשר להביא לה מרפא. נלחמתי על החיים שלי, רציתי לחיות. ונלחמתי גם על השמירה של הבית, של המשפחה. אז אולי זה הסיפור שלי – שלמרות כל מה שקרה, אני חי היום ורוצה לחיות".

אמא חולה בשפעת

קח אותי בבקשה לתחילת הדרך של בני ומימי.

"מימי גדלה ברחובות, אני בתל אביב. היא למדה תנ"ך ותושב"ע במכללה בירושלים, אני למדתי במרכז הרב, והיה ברור לשנינו שאנחנו רוצים חינוך בגדול". אחרי החתונה הם גרו באולפנת עמליה, שם מימי הדריכה. "בסוף השנה ראינו שזה פחות מתאים לזוג צעיר, ועלינו לגולן, לחספין. גרנו שם תשע שנים, שם נולדו חמשת ילדינו, ושם גם התפרצה המחלה".

במבט לאחור, מישהו יודע מה היה הטריגר?

"זה התחיל עם דיכאון אחרי לידה שהלך והתפתח". בהתחלה הם בכלל לא הבינו מה קורה. "לא הכרנו את זה, זה לא היה משהו שחשבנו עליו בכלל. אחרי שנתיים־שלוש הלכנו לרופא והתחלנו לקחת תרופות. אבל 25 שנה הצלחנו לחיות עם זה".

החיים לצד הדיכאון היו מורכבים. "בזמן שמגיע הדיכאון – בום, ברגע אחד הכול משתתק והיא נכנסת למיטה. היו גלים קצרים והיו גם גלים ארוכים של ימים ושבועות. ופתאום יום אחד הגל נגמר והיא יוצאת מהמיטה וחוזרת לחיים כאילו כלום. ככה ניהלנו חיים, זוגיות, הורות, עבודה".

ומדי פעם היו שבוע־שבועיים שבהם היא לא מתפקדת.

"נכון. אבל כנראה לא ייחסנו לזה יותר מדי חשיבות, חיינו יותר בהישרדות".

לאט לאט הם התחילו להבין שמימי סובלת מדיכאון, אבל לילדים הם לא סיפרו כלום. "אמרתי להם שאמא חולה בשפעת. לימים, כששיתפתי אותם, הבת הקטנה אמרה לי: 'כל השנים לא הבנתי, כל כך הרבה שפעות יש לאמא שלנו? אף אמא אחרת לא חולה כל כך הרבה'. היא אמרה לי משפט כל כך חזק: 'אתה לא רצית להכאיב לנו, אבל גם לא רצית לכאוב. אתה בעצמך ברחת מההתמודדות עם המחלה פנים אל פנים'".

ההחלטה להסתיר גבתה מחירים כבדים. "הבת הגדולה שלנו אמרה לי פעם: 'הייתי בערך בכיתה ז' באותה תקופה. בכל פעם שאמא הייתה נכנסת לגל אני הייתי נכנסת למטבח, וכשאמא הייתה יוצאת מהגל אני הייתי יוצאת מהמטבח'. ואז היא פרצה בבכי. 'אתם לא אמרתם לי כלום. לא הסברתם לי שום דבר'". וורצמן כמעט בוכה כשהוא נזכר בשיחה הזאת, גם עכשיו. "חיבקתי אותה ואמרתי לה: את צודקת".

הסיפור הזה משקף בעיניו את העמדה הנפשית שבה חיו. "רצינו להאמין שזה תכף יעבור. אני זוכר מחשבות שהלכו איתי: מה, בבית שלי יש מחלת נפש? אשתי? לא יכול להיות. זה לא אמיתי". הם רצו להאמין שזה מצב זמני, ולכן גם לא שיתפו כמעט אף אחד. "חבר טוב פגש אותי באותה תקופה ושאל אותי: 'בני, ממה אתה בורח?'. אמרתי לו: 'אני לא בורח'. הוא עוד לא ידע אז, אבל הוא אמר לי: 'אתה בורח ממשהו. אני לא יודע להגיד לך ממה, אבל אני מרגיש שאתה בורח'. כמובן, זו לא הייתה בריחה לברים, לא הסתובבתי בכיכר ציון. הייתי בעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, לשם ברחתי". וורצמן החזיק בתפקידים רבים, בהם ראש אולפנת אבן שמואל, מזכ"ל תנועת עזרא ומנכ"ל עמותת המתנדבים 'לאורו נלך'.

אחרי 25 שנה שבהן הצליחו להכיל את המחלה בבית, הגיעה הידרדרות משמעותית. "הדיכאון הפך לביפולארי, הפרעה דו־קוטבית – מאניה־דיפרסיה. משם זה הפך לסכיזופרניה, אחר כך דיכאון וסכיזופרניה ביחד – קוראים לזה הפרעה סכיזואפקטיבית. היא כבר הוכרה בביטוח לאומי והיה סל שיקום, אנשים טובים ניסו לעזור אבל לא הצליחו. הם היו בסדר, אין לי טענות לאף אחד".

בשלב מסוים כבר לא הייתה ברירה ומימי נאלצה להתאשפז. "אני זוכר את הלילה ההוא. היא הייתה בחוסר שקט נורא ואיום. היא אמרה לי: בני, תלך מהבית, אתה לא יכול להכיל אותי. לקחתי את האוטו, נסעתי ברחובות, השעה הייתה שתיים בלילה. כשחזרתי היא ביקשה שאקח אותה לבית חולים". הם הגיעו לחדר המיון בבית החולים הפסיכיאטרי 'איתנים' ליד ירושלים. "כשיצאתי מבית החולים כבר היה בוקר, אני זוכר אותה עומדת בחלון וצועקת לי: 'לאן הבאת אותי? קח אותי מכאן!' ואני בורח, נכנס לאוטו ובוכה ובוכה ובוכה".

ביום שישי הוא עוד ניסה להחזיר אותה הביתה, אבל בשבת החזיר אותה שוב לבית החולים, "ומאז בעצם היא הייתה מאושפזת, חמש וחצי שנים רצופות". לאחר מכן ניסו להוציא אותה כמה פעמים, אבל אף יציאה לא החזיקה יותר מכמה חודשים. "13 שנה שבהן היא שהתה רוב הזמן בבתי חולים. איתנים, כפר שאול, עין כרם, הרצוג".

וורצמן מתאר מחלה קשה עם ייסורים אדירים. "פעם היא אמרה לי 'אני רוצה שפעם אחת, לחצי דקה, תרגיש את הכאב שלי, כדי שתדע עם מה אני מתמודדת'. היא הייתה הולכת הלוך־חזור, צורחת מכאב. הכאב הוא ממש בנפש. היא הייתה אומרת לי 'אני נשרפת, הכול נשרף, הכול בוער בתוכי'. יש מחלות נפש שאין להן ריפוי, אפשר רק לנסות לחיות איתן. אשתי זיכרונה לברכה נאבקה כל הזמן על החיים, אבל בסוף היא כבר לא הצליחה לחיות עם זה. היא אמרה לי 'תהרוג אותי', היא כבר לא רצתה לחיות עם סבל כזה".

הרבנית של ההוסטל

בשלב מסוים, אחרי כחמש שנים ב'איתנים', הרופא קרא לו אליו לחדר. "הוא אמר לי: זהו, נגמר. או שאשתך מתאשפזת פה במחלקה מיוחדת, או שאתה לוקח אותה הביתה. אמרתי לו, אין מצב. אתה היית לוקח את אשתך הביתה במצב כזה? עזבתי את החדר ובכיתי כמו ילד קטן". מי שהגיעה לעזרתו הייתה העובדת הסוציאלית שליוותה אותם באותה תקופה. "היא אמרה לי: הצלחתי להשיג לך ארכה של ארבעה חודשים להתארגן בחוץ. אני צריכה ממך דבר אחד: שתגיד לי שאתם עוברים לירושלים. אני אבנה לך מעטפת". הרב בני הסכים, והעו"סית אכן בנתה להם מערכת תומכת.

הם גרו בקטמון, סמוך להוסטל שבו טופלה מימי בשעות היום. ההתחלה הייתה קשה מאוד. "היא הייתה הולכת לאיבוד, נופלת, היו מפנים אותה באמבולנס, מתקשרים אליי, לא יודע איך זיהו אותה בכלל. זו הייתה שנה קשה מנשוא. אחרי זה היא קצת התאוששה. הייתה לה סומכת (מטפלת, ב"ש) עולה מרוסיה שלאט לאט הצליחה להרים לה קצת את עמוד השדרה. יצאה איתה לבית קפה, לקנות בגדים. רשמה אותה לחוג, למקהלה, לימדה אותה לנסוע לבד באוטובוס. היא התחילה לבשל קצת. היינו באיזה אופק קצת מואר, אבל ביני ובין עצמי כל הזמן אמרתי: אתה לא יודע מה יקרה. ויום אחד זה קרס, כמו מגדל קלפים. היא הפסיקה לעשות דברים בזה אחר זה, עד שהפסיקה הכול. הכול חזר למה שהיה – החרדות, הצעקות, זה היה כבר בלתי נסבל".

זו הייתה נקודת מפנה. בעוד וורצמן היה עסוק כל כולו בטיפול במימי, האנשים סביבו התחילו לדבר איתו גם על המצב שלו. "אנשי סל השיקום אמרו לי: מחקרים מלמדים שבמקרה כמו שלך המטפלים קורסים לפני המטופלים. קח את זה לתשומת ליבך". הם ניסו לשכנע אותו לשחרר קצת ולתת לעצמו אוויר. "הם אמרו לי: שים אותה בדיור מוגן. תלך כמובן לבקר אותה, תטפל בה, תוציא אותה הביתה לפעמים, אבל אל תחיו ביחד. אתה תתפרק". הוא לא הסכים להקשיב. "זרקתי את כולם. לקח הרבה זמן, חודשים ארוכים, עד שגם הילדים לחצו עליי והבנתי שאין ברירה".

מה הילדים רצו?

"הם רצו שאבא שלהם יחיה. אחד הילדים אמר לי: אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך 'טיפל באשתו עד יום מותו'. בן אחר אמר לי: 'אתה לא שם לב? כל הזמן יש לך תקווה, כל פעם שמשהו מתחיל להיות טוב עם אמא אתה אומר "הנה, הנה, עוד מעט", ובום, אחרי יומיים הכול נופל. אתה תתפרק לפניה'".

בשלב מסוים הרב בני השתכנע ושכר למימי דירת חדר נפרדת, סמוך להוסטל. לאחר מכן, בתקופת הקורונה, היא נדבקה בנגיף ועברה להוסטל לפגועי נפש עם קורונה בטבריה. משם עברה לקריית שלמה, בית חולים סיעודי סמוך לכפר סבא שמתמחה בין השאר באנשים עם אתגרים תפקודיים ובעיות נפשיות, שם הייתה כשלוש שנים.

"בהתחלה היה איום ונורא. פתאום היא הייתה סיעודית מכף רגל ועד ראש". אחרי חצי שנה לפתע התחילה להתאושש. "יום אחד אני בא לבקר ורואה אותה עם הליכון, אחרי שהייתה תקופה ארוכה בכיסא גלגלים. סיפרו לי: 'אשתך מדברת, בכל בוקר יש לנו כינוס ואשתך מדברת שם'. התחילו לקרוא לה 'הרבנית'. היא הייתה אישה דעתנית, ידענית, מורה לתנ"ך ולתושב"ע, אז היה לה מה לומר על הרבה נושאים". אחרי חצי שנה הפסיקה לצעוק והתחילה לישון לילות שלמים. "היה לי רצון גדול להחזיר אותה לירושלים, למשהו יותר מכובד, אבל היא אמרה לי: 'למה? טוב לי פה'. היא הרגישה שם בבית, עם אנשים כמוה".

ככל שעברו השנים, בסביבתו הקרובה החלו להעלות את האפשרות שבני הזוג ייפרדו. "אנשים שהיו קרובים אליי אמרו לי: 'בני, די. תן גט למימי. אין לך חיים. אתה אדם מלא חיים, אתה איש זוגי'. כמובן, רק אנשים קרובים יכולים לומר דבר כזה". בהתחלה הוא לא היה מוכן לשמוע. "היו כמה שזרקתי אותם מכל המדרגות. היה אחד שדחיתי אותו, ואחרי שנה, כשמשהו קצת נפתח, הוא בא שוב והציע לי את מי שלימים הייתה לאשתי".

בשלב מסוים גם מימי הצטרפה ללוחצים. "היא אמרה לי: 'אמרנו שנתגרש, תיתן לי גט ותתחתן שוב. מה עם זה?' אמרתי לה: 'לא, מה פתאום'". היא לא ויתרה והמשיכה לנסות ולשכנע. עם זאת, הייתה לה בקשה: "היא ביקשה ממני דבר אחד: 'תמשיך לבוא לבקר אותי'".

לבסוף הוא השתכנע. בטקס רגיש בנוכחות הילדים, בני הזוג וורצמן התגרשו. "גם אחרי הגט לא קראתי לה גרושתי. אני קורא לה אשתי. הבת שלי אמרה לי פעם: 'אני מרגישה שאתה מרגיש אלמן ולא גרוש'. אמרתי לה: 'את מרגישה נכון'. בחוויה שלי אני אלמן. אומנם לא קרעתי בלוויה, אבל כן ישבתי שבעה, לא הסתפרתי, אמרתי קדיש שלושים יום".

"עכשיו אפשר להתאבל על אמא"

שנה וחצי אחרי הגירושין הוא הכיר את אסתי. "שלושה אנשים שונים הציעו לי אותה, בלי שהם ידעו זה על זה. אמרתי לעצמי: טוב, אפגש איתה, נשתה כוס קפה ביחד וזהו. היה לי ברור שלא יקרה עם זה כלום. רק רציתי לסמן וי לעצמי ולאנשים שדחפו אותי. אבל כנראה שהלב בנוי אחרת. הלב יכול להיפתח, יש מקום לאהבה חדשה".

החתונה השנייה הייתה בשבילו מערבולת של רגשות. "כתוב 'מוציא אסירים בכושרות'. הגמרא דורשת על זה: כושרות – בכי ושירות. זאת הייתה תנועת הנפש של החתונה".

השבועות הראשונים היו קשים. "ביומיום זה פחות הורגש, אבל אירועים מיוחדים היו כואבים. אני זוכר למשל את הקידוש של ליל שבת, זה היה רגע קשה מנשוא", הוא אומר עם דמעות בעיניים. "אסתי הייתה איתי, הבינה, קיבלה והכילה. היא מאוד חיזקה אותי".

נאמן להבטחתו, הוא המשיך לבקר את מימי בקביעות. "בהתחלה הייתי נוסע שלוש פעמים בשבוע. עם הזמן התדירות ירדה, עוד לפני החתונה, ועברתי לפעם בשבוע". כל נסיעה כזו גזלה ממנו שעות רבות, ולא פחות מכך, כוחות נפש רבים. יום אחד, אחרי שכבר ארגן הכול לקראת הנסיעה, הוא התיישב על הספה ולא מצא בו כוח לנסוע. "אסתי אמרה לי: 'מה קורה, בני?' אמרתי לה: 'אין לי כוח, אני לא נוסע'. היא באה, התיישבה לידי, הניחה עליי את היד ואמרה לי ארבע מילים: 'מימי מחכה לך. התחייבת'. לקחתי נשימה עמוקה, קמתי ונסעתי". הוא לא מפסיק להתפעל מהרגישות של אסתי. "היא זו ששמה את התמונה של מימי בבית, ולאחרונה היא אמרה לי שהיא מחפשת תמונה טובה יותר, כי היא רוצה להגדיל אותה ולתלות במסדרון. העדינות שלה וההכלה שלה הן אין־סופיות, ואני משתדל גם להיות כזה כלפיה".

איך הילדים שלך מקבלים אותה? זו בטח ההתמודדות לא פשוטה גם בשבילם.

"לילדים שלי הרבה זמן לא הייתה אמא. באחד הלילות כשישבנו שבעה אחת הבנות אמרה: 'סוף כל סוף אפשר להתאבל על אמא'. במשך שנים הם היו צריכים להחזיק – את אמא וגם את אבא. סוף סוף הם יכולים לשחרר. לכן מבחינתם הכניסה של אסתי היא סוג של ריפוי או נחמה. סוף סוף יש אישה בבית, יש נגיעה של אישה עם רוך והקשבה".

מי שעזרו לו מאוד לאורך הדרך היו הרב שלמה אבינר והרב יהושע שפירא. "הם נתנו לי הרבה כוח. יום אחד הרב יהושע שפירא אמר לי: אני רוצה שתבוא אליי עם הילדים. ישבנו אצלו בסלון הבית ברמת גן יותר משעה והוא לא הסתכל פעם אחת על השעון, כל כולו היה איתנו. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, אני זוכר בעיקר את הלב שלו, כמה הוא עודד אותי וכמה עודד את הילדים. הוא אמר לי: כתוב על הבית השני 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון'. מה הכוונה מן הראשון? מתוך הראשון. הבית השני צומח על גבי הראשון. האור הזה הולך איתי עד היום".

המחלה של מימי התפרצה לפני ארבעים שנה, כאשר נושא בריאות הנפש לא היה מדובר כמעט בכלל. ההחלטה לחשוף את הסיפור האישי שלהם לא הייתה קלה לרב בני. "לפני עשר שנים התקשרה אליי חגית ששר ממגזין 'נשים' ואמרה שהם רוצים לראיין אותי. אמרתי לה: למה את רוצה? זה סתם חטטנות ומציצנות". היא ניסתה לשכנע אותו שהכוונות שלה טובות. "היא אמרה שיותר ויותר אנשים מתמודדים עם זה, אבל כולם עושים זאת בשקט, בסתר, וקשה לחיות עם זה לבד. לכן הן רוצות להעלות את המודעות. הסכמתי להיפגש איתה, ובאמת התרשמתי שכוונתה לשם שמיים".

למרות זאת הוא המשיך להתלבט. "התלבטתי מה זה יעשה לשמי הטוב. אני מנהל עמותה, יש לי תורמים בחו"ל, אולי ייפסקו התרומות, כל מיני מחשבות טיפשיות כאלה", הוא משתף בגילוי לב. "אחרי ארבעה חודשים הגעתי למסקנה שזה יכול להועיל. אז שאלתי את הילדים, שאלתי את אשתי עליה השלום, ואחרי שקיבלתי הסכמה מכולם – התראיינתי".

הימים חלפו, וורצמן כבר שכח מהריאיון, ואז הכתבה התפרסמה. "הגיע אליי שכן שלי, דומע. 'בני, איך לא ידעתי? למה לא סיפרת?'. ואז אשתו פרצה בבכי. היא הייתה מורה של שתיים מהבנות שלנו. 'הייתי צריכה לדעת. למה לא סיפרתם?'. הם גרו בתחילת הרחוב ואנחנו בסוף הרחוב. אמרתי לה: מתי בפעם האחרונה הלכת מתחילת הרחוב לסופו? איך תדעי שהתריסים של משפחת וורצמן מוגפים 24/7?". אבל הוא אינו מאשים את השכנים. "שאלתי אותה: 'איך היינו נראים מבחוץ?' היא אמרה: 'ראינו ילדים באים ונכדים באים, היה נראה שמח אצלכם'. אמרתי לה: 'אז איך תדעי? אני לא דיברתי, אז אתם לא ידעתם'".

פרסום הכתבה עשה לו טוב. "הרגשתי כאילו ירדו ממני עשרה טונות. אדם שנושא בתוך המשפחה שלו מתמודד נפש לאורך שנים, זה אירוע קשה מאוד. החוויה שלי הייתה כמו לחיות עם המוות בתוך הבית".

למה באמת לא שיתפתם? הרי בלי זה אנשים לא יכולים לדעת.

"חששתי. מה יגידו על משפחת וורצמן? מי ירצה להתחתן עם הילדים? איך יסתכלו על הרב בני וורצמן? היום מדברים על זה הרבה יותר, אז לא דיברו על זה בכלל".

גם הנושא של קבלת עזרה לא בא לו בקלות. "אני זוכר יום אחד, בעומק השנים הקשות, שאמרתי לעצמי: 'בני, אתה לא תהיה מסכן'". הרצון להימנע ממסכנות הקשה עליו לקבל עזרה. "יום אחד, כשעוד גרנו בבית אל, חזרתי הביתה בלילה ומצאתי במקרר צלחת עם אוכל. זה עורר בי כעס. מי הכניס לי את הדבר הזה הביתה? מה הוא חושב לו? לא נגעתי בה". התופעה נמשכה גם בימים הבאים. "הרגשתי כאילו אני מסכן ומרחמים עליי. אחרי שלושה ימים השכנה אומרת לי: 'בני, למה אתה לא אוכל?'. היא אמרה לי: 'ברוך ה' אנחנו משפחות מרובות ילדים, כולנו מבשלות לארוחת צהריים. מה זה בשבילנו להכין עוד מנה אחת?'. שכנה אחרת, שלימים נהייתה מחותנת שלי, פגשה אותי באיזו שבת כשהילדות שלנו שיחקו ביחד. אני לא זוכר מה אמרתי לה, והיא פשוט צעקה עליי: 'תן לנו לעזור לך, חתיכת שחצן! מה אתה חושב, שאתה יכול הכול לבד? תן לנו לעזור לך!'".

מה הקהילה יכולה לעשות כדי לעזור במקרים כאלה?

"אם השכן שלך בבית הכנסת לא הגיע לתפילה כבר כמה שבתות – תנסה לרחרח, תבדוק מה קורה שם. יש אמא עם ילדים שכבר כמה ימים לא רואים אותה בגינה אחר הצהריים? תסתכלו. כמובן, אל תרוצו להגיד להם 'אתם חולים'. תנסו לברר, תפנו לרב, לפעמים יש ועדות עזרה הדדית, יש היום את צח"י (צוותי החירום). העיקר לפקוח את העיניים. הלבד הוא קשה כל כך". מי שעזרו לו מאוד בתוך הבדידות הקשה היו אנשי הרווחה. "העובדים הסוציאליים שליוו את אשתי הפכו לחברים שלי. יכולתי להתכתב איתם בווטסאפ בשתיים בלילה, והמילים שלהם היו עושות לי קצת עיסוי בלב".

ואחרי שכבר יודעים, במה אפשר לעזור?

"לראות מה אפשר לעזור עם הילדים, עם אוכל, בניהול הבית. לפעמים אפשר לנסות להגיע דרך אדם שלישי, אח או חבר קרוב, ולשאול מה אפשר ואם אפשר. בסופו של דבר אדם נמצא עם זה לבד. אם יש מישהו שרואה אותך, שואל ומתעניין, גם במישור הטכני וגם במישור הנפשי – זה משמעותי. הבדידות היא קשה מאוד".

איך בונים בית שני?

במהלך השנים למד וורצמן ייעוץ זוגי ומשפחתי. כיום, גם מתוך הניסיון האישי שלו, יש לו הרבה תובנות על נישואי פרק ב'.

"שנינו היינו נשואים ארבעים שנה. אחרי כל כך הרבה שנים יש לך כבר עמוד שדרה, יש לך 'אני', הכול בנוי לך. פתאום אתה צריך לעצור, ובגיל 65 להכניס נשמה חדשה לתוך העולם שלך. זה דורש הרבה גמישות וסבלנות, המון רצון והבנה שאני בונה פה משהו חדש. בשני הצדדים יש ילדים, יש נכדים. צריך לחשוב כמה נפגשים, איך נפגשים, באיזה הרכב, הם רוצים ככה, אלה רוצים אחרת. הילדים האלה יותר דוסים, אלה פחות. איך נראה שולחן שבת? כל דבר כזה דורש המון רגישות, הקשבה, בירור, הרבה נכונות לקבל את השונה ולבנות את הדבר החדש שלנו. אני מרגיש שיש לנו סייעתא דשמיא גדולה. דיברנו על זה הרבה בינינו והתפללנו שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו את חוכמת הלב, לפתוח את הלב, להקשיב ולהבין זה את זה".

הקשבה ופתיחות הם המסר שלו לכל הזוגות שבאים אליו. "כשכל אחד מבני הזוג מצפה שהאחר ישתנה – לא יקרה כלום. אבל כשכל אחד לוקח אחריות על החלק שלו ומקשיב למה שמפריע לשני – שם קורים דברים, שם דברים נבנים מחדש".

בכלל, הוא רואה חשיבות גדולה בתקשורת פתוחה בין בני הזוג. "צריך לדבר, לדבר, לדבר. זה אל"ף בי"ת בזוגיות. תגיד מה אתה חושב, מה אתה מרגיש, בוא נפתח הכול. אני תמיד אומר לזוגות – יש שלושה עקרונות: דיבור, הקשבה וכבוד. זה המפתח לבנייה".

לפני כשנה הוציא הרב בני את ספרו 'סובב סובב הרוח' בהוצאת 'דברי שיר', ולאחרונה יצא הספר במהדורה שנייה. הספר מגולל את סיפור חייו ומשתף בהתמודדות הקשה. "הספר הוא הצצה לסלון של משפחה שמתמודדת ומאפשר להבין מה קורה להם".

אילו תגובות קיבלת עליו?

"היו שאמרו לי: 'התחלתי לקרוא ולא הצלחתי, זה פגש אותי חזק בנקודות הכאב שלי ולא יכולתי לקרוא'. אבל הרוב הגדול קראו את הספר בשקיקה. אנשים סיפרו לי שהם סיימו את הספר והתחילו לבכות. הם אמרו לי: קיבלנו פרופורציה, זה חיזק אותנו בהתמודדויות שלנו". הספר מיועד לציבור הרחב וגם למשפחות שעוברות התמודדות כזאת בעצמן. "בשביל אנשים שיש להם דברים מהסוג הזה, הקריאה עוד יותר משמעותית. הם אמרו שזה עזר להם להבין מה קורה אצלם בבית. 'פקחת לנו את העיניים וקיבלנו כוחות'". לדבריו, "גם הקהילה יכולה ללמוד מהספר ולשאול את עצמה איך היא תומכת. לא תמיד אפשר לרפא, אבל אפשר לתמוך ולעזור".