בבוקר יום קיץ אחד לפני לא מעט שנים, עליתי על האופנוע ונסעתי לתל אביב לקורס בפסיכולוגיה שהפך לצוהר משמעותי בעבורי. אלו היו ימים לא פשוטים, והנסיעה הזאת, דרך נופי הנגב הפתוחים ושדות השלף הצהובים של תחילת הקיץ, מילאה אותי בתקווה. לא פחדתי לרכוב אז: הכבישים היו רחבים ומאירי פנים, והדרך הייתה יפהפייה.
כשהגעתי, המנחה, פרופסור מוערך ובעל שם, פתח את המפגש בתרגיל מעניין. הוא ביקש מכל אחד מאיתנו לכתוב עמוד שמתאר למה הוא סיפור הצלחה. מיד אחר כך הוא ביקש שנעשה בדיוק את ההפך ונכתוב למה אנחנו כישלון אחד גדול. באותו רגע, הזחיחות בחדר התחלפה במודעות עמוקה. הלקח מהתרגיל ליווה אותי מאז: התפיסה העצמית שלנו היא לפעמים רק סיפור שאנו מספרים לעצמנו, אבל הסיפור הזה הוא בדיוק מה שמעצב את הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו.
נזכרתי בזה כאשר ישבתי יחד עם חברות וחברים בקריה האקדמית אונו, בפרויקט שנקרא 'ישראל 2048', שדן וחושב על החברה הישראלית ולאן פניה מועדות לקראת שנת המאה למדינה שלנו. חשבתי בקול, במה ישראל היא הצלחה ובמה כישלון?
אם נערוך טבלה של ההצלחה הישראלית לעומת הכישלון, אין ספק שעמודת ההצלחה תתמלא בדברים נפלאים שיצאו ויוצאים מהמדינה הזאת מיום היווסדה. יש שיאמרו, ובהם אני: פלא פלאים, נס חיים יפהפה. עם זאת, אנחנו מדינה מוקפת אויבים, וכיהודים אנחנו שנואים בעולם מקדמת דנא, ועתה שוב גל של אנטישמיות מתעורר ועולה. ואם לא די בכך, ולעניות דעתי גם חמור מכך, הרי שה'אנחנו' הישראלי נראה מפורר מאי פעם – מצד שמאל שנאה לימין ומצד ימין שנאה לשמאל. מהדתיים שנאה ובוז לחילונים ואותו דבר בדיוק מהצד השני. כל חלקי החברה מסוכסכים בתוכם על תתי חלקיהם וגם בין החלקים עצמם. המסרים והמחלוקות נאמרים בטון ובתוכן גסים ופוגעניים מאי פעם. המנהיגים בהחלט לא משמשים דוגמה, ולמעשה בגלל המבנה הפוליטי או מבנה האישיות שלהם מובילים סוג של שיח שנאה שלא היה כאן מעולם.
אולי יעניין אתכם
באשר לעמודת הכישלון, יש יום אחד בשנה שהוא תזכורת בוערת לחולשה שלנו ולכישלון ההיסטורי מעל הכישלונות כולם, והוא יום חורבננו תשעה באב. מבחינה היסטורית, שני בתי המקדש נחרבו בימים הסמוכים לט' באב, על פי ספר מלכים בז' באב ועל פי המקבילה בירמיה בי' בחודש. לגבי הבית השני שהוחרב בשנת 70 לספירה אין לנו תיאור מדויק, וחז"ל בחרו לכרוך אותו עם התאריך של החורבן הקודם, תשעה באב, שהוא מעין ממוצע של שתי המסורות שהצגנו לעיל. בציבור הדתי נהוג לומר "חורבן בית המקדש", אבל האמת הכואבת היא שהחורבן הראשון והשני הובילו בסופו של דבר למשהו חמור ורחב יותר, והוא אובדן הריבונות היהודית בארץ ישראל וגלות. לא חורבן בית מקדש, אלא הסוף של המדינה היהודית חס וחלילה.
חכמינו, שבמקרה זה לדעתי היו חכמים מאוד ובעלי תפיסת עולם אתית קודם להיסטורית, קבעו שהטעם לחורבן הוא שנאת חינם. יש כאן זיהוי יהודי בסיסי וקדמוני לאחד ממרכיבי הלאומיות החשובים: החורבן מגיע מבפנים ולא מבחוץ. האם הסיבה לחורבן היא שהרומאים השמידו אותנו? זו ראייה היסטורית צרה ולא ראייה יהודית עמוקה. ביהודית אמור – השמדנו את עצמנו בשנאתנו הפנימית: "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט עמוד ב).
וכיצד כל זה קשור לשאלה של הצלחה או כישלון? בחוויה שלי, תשעה באב הוא יום שמזכיר לי כמה לפעמים אנחנו עם קצר רואי וקטן, לא עם נבחר. החכמים שלנו העמידו את כל הכישלון הלאומי שלנו על דבר אחד – שנאת חינם – ולא על חילול שבת או אי לימוד תורה. להיפך. כולם היו צדיקים גדולים באותו הדור.
נשאל את עצמנו: האם יכול להיות שעם שב־DNA הדתי והלאומי שלו הוא מוזהר חזור והזהר מדי שנה מפני שנאת חינם מגיע לרמות כאלה? התווכחנו פוליטית ולאן הגענו? התווכחנו חוקתית ולאן הגענו? נשחטנו ונטבחנו ואיבדנו את מיטב בנינו ובנותינו במלחמה בכל החזיתות שנמשכת כבר כמעט שלוש שנים, ועדיין? לעולם לא אקבל את התפיסה שאנחנו עם חכם, עם סגולי, או שיש בנו להעביר אור לגויים. אהבת חינם היא בסיס אנושי שקודם לכול, וכל עוד יש בינינו שיח של שנאה ופילוג, איומים ואלימות, לעולם לא נגשים את ייעודנו הרוחני והלאומי.
עתה הימים כבר אחרים, ואני מודה שאני כבר קצת מפחד לעלות על אופנוע. הכבישים צפופים ועצבניים, וכולם ממהרים ולחוצים. אני בספק אם האנשים מסביב בכלל מבחינים בטבע או בשדות השלף שבצידי הדרך. רובנו שקועים בעצמנו באיזו זהות מומצאת מפלגתית, עדתית, דתית על חשבון זהות אחת משמעותית – והיא בניית העם והארץ שלנו, אהבה פשוטה לסביבתנו.
אבל אל לנו לומר נואש. בעבורי, תשעה באב הוא לא רק תזכורת היסטורית לחזרה שלנו לריבונות, אלא בעיקר תמרור אזהרה שמזכיר לנו לא להיות שאננים. חוסן לא נשאר לנצח, ולחברה מפוררת פשוט אין עתיד. אני לא מוכן לתת לזה לקרות. שינויים מתחילים באתיקה הקטנה של כל אחד לעצמו, ואני מבטיח מהצד שלי לא לזלזל באף קבוצה או אדם, ותמיד לנהל מחלוקות מתוך כבוד הדדי. ומה איתכם?
הכותב הוא המנהל האקדמי של התואר השני במדעי היהדות בקריה האקדמית אונו
