בתוך פחות משנתיים הצליח נשיא סוריה אחמד אל-שרע להשלים מהפך מדיני ואישיותי חריג: ממנהיג ג'יהאדיסטי מבוקש, המזוהה עם גלגוליה של אל-קאעדה, לשותף לגיטימי של ארה"ב, תורכיה, מדינות ערב וחלקים נרחבים מהקהילה הבינלאומית. הבליץ המדיני הנוכחי שלו אינו מסתכם בפגישות סמליות. הוא נועד לבסס את דמשק כמרכז של סדר אזורי חדש, למשוך השקעות לשיקום המדינה ולחזק את יכולתה של הממשלה הסורית לדרוש תמורות מדיניות וביטחוניות משכנותיה – ובראשן ישראל.
אל-שרע פועל בכמה מסלולים במקביל. כך, לדוגמה, אלשרע ביקש לאחרונה להצטרף ליוזמה הערבית לעקיפת מיצרי הורמוז ולבסס את ארצו כחלק מרשת נתיבי המסחר והאנרגיה שתחבר בין הודו לבין אירופה דרך המזרח התיכון (IMEC). כמו כן, דמשק הצטרפה למסגרות מודיעיניות, אנרגטיות ומסחריות משולשת עם עיראק ותורכיה, המתמקדת בדאעש ואף בפעילות הכורדית במרחב הגבולות. במקביל, דמשק ובגדאד הקימו ועדת תיאום עליונה וקידמו, בחסות אמריקנית, חיבור כלכלי ואנרגטי שעשוי לכלול את שיקום צינור כירכוכ-בניאס. פרויקטים אלה נועדו להפוך את סוריה ממדינה מבודדת לצומת מעבר של אנרגיה, מסחר ותשתיות בין עיראק, תורכיה והים התיכון – ובהרחבה גם הודו ואירופה. בכך הם גם מעניקים לתורכיה השפעה עמוקה על בניין הכוח הסורי ועל עיצוב המרחב שמצפון לישראל.
ההישג המרכזי של אל-שרע הוא השינוי ביחסה של וושינגטון. לאחר ביקורו ההיסטורי בבית הלבן בנובמבר 2025, הממשל האמריקני הרחיב בהדרגה את ההקלות הכלכליות: הסנקציות המקיפות בוטלו, חוק קיסר בוטל בחקיקה, אל-שרע הוסר מרשימות הטרור האישיות, וכעת החל ההליך להסרת סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור, שבה נכללה מאז 1979. משמעות המהלך היא לא רק סמלית: ההגדרה הקשתה על בנקים, משקיעים וחברות בינלאומיות לפעול בסוריה גם לאחר ביטול הסנקציות האחרות. כעת אלשרע מבקר שוב בוושינגטון, מתקבל בכבוד מלכים, ואף זוכה ללחוש על אוזנו הכרויה של טראמפ באשר לנוכחות הישראלית בסוריה.
חשוב לא פחות, הכשרתו של אל-שרע הפכה למדיניות דו-מפלגתית. טראמפ אף החל בתהליך להסרת הדזיגנציה של סוריה כ"מדינה תומכת טרור", בטענה שהמשך בידודה של סוריה מעכב את השיקום ומאפשר לרוסיה, לאיראן ולשחקנים אחרים לשוב ולהעמיק בה אחיזה. בין התומכים במהלך נכללו חברי קונגרס וסנאט משני צידי המפה הפוליטית; והקונצנזוס הזה מצמצם את יכולתה של ישראל להסתמך על הקונגרס כבלם למדיניות הממשל.
אל-שרע מבין את עוצמת המומנטום ומבקש לתרגמו גם בזירה הישראלית. הוא דורש נסיגה ישראלית מהשטחים שנתפסו לאחר נפילת משטר אסד, ומציג אותה כתנאי להסדר ביטחוני. לפי דיווחים, טראמפ כבר דרש מראש הממשלה נתניהו להתחיל בהוצאת הכוחות מסוריה, בטענה שנוכחותם מייצרת מתיחות ומקשה על ייצוב המדינה. לדברי דיווחים אלו, הממשל אף סבור כי ישראל היא זו שנמנעה עד כה מהוויתורים הדרושים לקידום הסכם.
מכאן נובע הסיכון לישראל: ככל שאל-שרע נתפס בוושינגטון כהצלחה אישית של טראמפ וכמפתח לבלימת איראן, דאעש ורוסיה, כך גובר התמריץ האמריקני להעניק לו הישגים – גם על חשבון צורכי הביטחון הטקטיים של ישראל. ישראל עלולה, אם כן, להיקלע למצב שבו המנופים האמריקניים כבר הוסרו, בעוד הלחץ עליה לסגת מופעל לפני שהמשטר הסורי הוכיח את יציבותו, את מחויבותו למיעוטים ואת יכולתו למנוע התבססות של גורמים ג'יהאדיסטיים.
