קטר מציגה: הישראלי המרושע והיהודי הטוב

בשבועות האחרונים נרשמו שני אירועים בגזרת קטר והיהודים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה אך הקשר ביניהם עמוק וחשוב להבנה. הראשון היה פרסום סרטון ויראלי באנגלית, שיוחס בתחילה לערוץ אמריקני עצמאי, אך בהמשך נחשף כי הוא פועל מקטר. השני היה פרסום תמונתו של הרב מנדי חיטריק עם אמיר קטר, שייח' תמים בן חמד אל ת'אני, לצד הודעה על הרחבת הפעילות היהודית במדינה ועל הכוונה למנות את בנו של חיטריק לשליח חב"ד בקטר.

במבט ראשון, מדובר בשני סיפורים נפרדים. במבט עמוק יותר, הם משלימים זה את זה.

הסרטון המדובר אינו מסתפק בביקורת על ממשלת ישראל או על מדיניותה. הוא מבקש לייחס לכל ישראלי, באשר הוא, מערכת של תכונות שליליות ומהותיות: התנשאות, תחושת עליונות, ניצול הזולת וחוסר יכולת להשתלב בחברה שבה הוא חי. לשם כך הוא מגייס סטריאוטיפים ישראליים, כמו "שיטת מצליח" והחשש לצאת "פראייר", ומשלב אותם עם תיאורים של מטיילים ישראלים ושל ישראלים לשעבר שירדו לאירופה. גם כאשר מדובר באנשים שעזבו את ישראל מתוך ביקורת על ממשלתם או מתוך רצון לבנות את חייהם במקום אחר, הסרטון מתאר אותם כמי שמקימים מושבות קולוניאליות חדשות, מנשלים את "הילידים" ומתנהגים בעליונות מוסרית.

אפילו החינוך לזיכרון השואה אינו מוצג בו כחינוך להתמודדות עם אחת הזוועות הגדולות בהיסטוריה האנושית, אלא ככלי שמטרתו לייצר "התקרבנות נצחית" המצדיקה כביכול את אותן תכונות שליליות.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

המסר ברור: אין זה משנה מהן דעותיו של הישראלי, היכן הוא חי או כיצד הוא פועל. עצם היותו ישראלי הופך אותו לדמות קולוניאליסטית, מתנשאת ובלתי ניתנת לתיקון. זוהי אינה ביקורת פוליטית – אלא מהותנות, המייחסת לישראלים תכונות מולדות שאין מהן גאולה. זהו בדיוק המנגנון שעליו נשענו לאורך ההיסטוריה מסעות דמוניזציה נגד היהודים.

ואכן, כאשר מסמנים ציבור שלם כרע מטבעו, מנרמלים כלפיו יחס משפיל, אלים ובלתי אנושי. ההיסטוריה מלמדת שדה-הומניזציה אינה מסתיימת בהכרח במילים, ושאלת ה"מה לעשות עם הישראלי המרושע הזה" נותרת ללא מענה בסרטון, כיד הדמיון של הצופה.

בהקשר הזה, קשה להתעלם מן העובדה שקטר אינה דמוקרטיה ליברלית בעלת מרחב תקשורתי חופשי או חברה אזרחית משגשגת. במדינה שבה חופש הביטוי מוגבל מאוד וה"תקשורת" איננה אלא זרוע משטרית, קשה לראות הפקה מסוג זה כעוד יוזמה פרטית חסרת משמעות, וסביר מאוד שהיא קיבלה אור ירוק מלמעלה.

ימים ספורים לאחר מכן פתאום הגיעה התמונה מדוחה: הרב מנדי חיטריק, המכהן כראש "איחוד הרבנים בארצות באסלאם" (למרות שהוא אשכנזי חסיד חב"ד בעצמו) התקבל בחום ואהבה אצל אמיר קטר, שייח' תמים בן חמד אאל ת'אני, ובהודעה הרשמית שהתפרסמה נרמז כי בנו צפוי לכהן כשליח חב"ד במדינה, תוך איחולים לשגשוג חיי היהודים בקטר – אותה מדינה שתומכת מורלית, כלכלית ודיפלומטית בחמאס, ושזרועות הפרופגנדה שלה זורעות שנאה אנטישמית, הכחשת שואה ועלילות דם בכל מקום אליו הן מגיעות.

קשה שלא להבחין בתמונה שקטר מנסה לצייר – מצד אחד מופצת תעמולה המציגה את הישראלי כיצור אלים, קולוניאליסטי וחסר תקנה. מצד שני מוצגות תמונות של קבלת פנים חמה לרב יהודי. כך מבקשת קטר למצב נרטיב הבחנה שנועדה לקרוץ למערב: איננו נגד יהודים, אלא רק נגד ישראלים – או נגד הציונות.

זו אינה הבחנה חדשה. איראן עושה בה שימוש זה שנים, וכך גם גורמים אנטי-ציוניים שונים במערב כדוגמת ראש העיר ניו-יורק ממדאני. מטרתה כפולה: כלפי חוץ היא מספקת מענה לטענות על אנטישמיות; כלפי פנים היא יוצרת טריז בתוך העולם היהודי ומעודדת את "מלחמות היהודים" בינם לבין עצמם.

במסגרת הנרטיב הזה, היהודי "הטוב" הוא יהודי נטול ריבונות, נטול כוח ונטול מדינה. לעומתו, הישראלי המחזיק במדינה, בצבא ובזכות להגדרה עצמית מוצג כרע מטבעו. כאמור אין כאן ביקורת על מדיניות מסוימת – אלא שלילה של עצם הלגיטימיות של הריבונות היהודית.

גם העימות הפומבי האחרון בין ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט לבין קטר משתלב בתמונה הרחבה. ככל שישראל תנהל את המאבק מול קטר באמצעות הכרזות פומביות שקל להפוך לכלי תעמולה, כך תוכל דוחה להציג את עצמה כמי שמארחת יהודים, מקדמת "דו-קיום", "משחררת חטופים" (ולא, נגיד, זו שמימנה את חטיפתם) ומואשמת לשווא. זהו משחק תודעתי שקטר מיומנת בו.

ישראל אינה צריכה להיגרר למשחק הזה. ככל שההנהגה בישראל תפנים שקטר איננה מדינה מורכבת אלא פועלת באופן עקבי לעידוד דה-לגיטימציה, הסתה ותמיכה בגורמים קיצוניים- יהיה עליה להגיב לא בסיסמאות אלא במדיניות: באמצעות כלים דיפלומטיים, כלכליים, ביטחוניים ותודעתיים, ובשיתוף בעלות בריתה במערב ובמרחב.

בסופו של דבר, הסכנה אינה טמונה רק בעוד סרטון ויראלי או בעוד תמונה חגיגית מארמון בדוחה. הסכנה היא בניסיון המתמשך להגדיר מחדש את גבולות השנאה הלגיטימית: להפוך ציבור שלם לבעל תכונות שליליות מולדות, ובו בזמן להציג את ההבחנה בין "יהודי טוב" ל"ישראלי רע" כעמדה מוסרית ומתונה. זהו מהלך מתוחכם בהרבה מסתם תעמולה – ולכן גם מסוכן הרבה יותר.