יש רגעים בחייה של אומה שהם רגעים מכוננים. בכוונה אני אומר רגעים ולא רגע. ההיסטוריה אינה נכתבת ביום אחד אלא מובנת בדיעבד, כשמסתכלים על האירוע המרכזי ועל השנים שבאו לפניו ואחריו.
כך גם במדינת ישראל. שבעה באוקטובר פגש אותנו בשיאו של פיצול פנימי עמוק. הגענו לאסון הזה כשאנחנו משותקים ומחולקים, ללא יכולת לבצע את השינויים הנדרשים כדי להבטיח את עתיד המדינה ואת ביטחונה.
בעבורי, שבעה באוקטובר לא היה רק כישלון ביטחוני, אלא רגע של התפכחות עמוקה. הבנו מחדש את גודל האיום שמציבים אויביה של ישראל, אבל גם הבנתי שהפיצול הפנימי, שמוביל לשיתוק פוליטי ולחוסר יכולת לקבל החלטות גדולות, מעמיד בסימן שאלה את היכולת שלנו להבטיח את עתיד המדינה. אני מאמין שרבים מכם חשו כך. הגיע הזמן לעצור, להביט מחדש בדרך שבה אנחנו מנהלים את המדינה ולשאול לאן אנחנו רוצים להגיע.
הציבור הציוני נמצא היום בפרשת דרכים. ישראל, שהיא נס היסטורי, הגיעה לצומת שבו חייבים לייצר מערכת פנימית חדשה. בלעדיה לא נוכל לשמור על הביטחון, על הזהות ועל היכולת שלנו להמשיך להוביל.
אולי יעניין אתכם
הדמוקרטיה הישראלית הפכה לזירת מאבק זהותי, שבה כל צד חושש שהצד השני מבקש להכריע אותו, במקום לחפש פתרונות לטובת כולנו.
במקביל, אי השתלבותה של החברה החרדית בפרויקט הישראלי מעמיקה. לא מדובר רק בצבא אלא גם בכלכלה, בשוק העבודה, בשותפות הלאומית ובתפיסת האזרחות. אם אנחנו רוצים להבטיח את עתיד ישראל, חייבים להתמודד עם הסוגיה הזאת באומץ ובאחריות.
לכך מצטרפת החברה הערבית. הסיפור שלה שונה, אך דומה בהסתכלות מן הצד על המדינה. אפשרנו לארגוני פשע להשתלט עליה ולמשול בה. זה מפרק את מעמד הביניים הערבי, פוגע במשילות בכל הארץ, והוא הסכנה הגדולה ביותר לשבעה באוקטובר הבא. מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים ואוגדות של עבריינים עלולים להפוך ברגע אחד מצבא פלילי לצבא לאומני.
גם מערכת החינוך אינה ערוכה להתמודד עם אתגרי המאה ה־21 ועם מהפכת הבינה המלאכותית. בסופו של דבר, השאלה היא איזה עתיד אנחנו בונים לילדים שלנו. אלו בעיות ענק שמאתגרות אותנו מבפנים. בלי טיפול שורשי בהן, קשה לראות כיצד ישראל ממשיכה להיות אחת המדינות המובילות בעולם.
למה אנחנו לא פותרים אותן? מאותה סיבה שלא ראינו את הכתובת על הקיר לפני שבעה באוקטובר – הקונספציה. בביטחון זו הייתה ההנחה ששקט ייענה בשקט. בפוליטיקה זו האמונה שכל האמת נמצאת רק אצלנו, שרק ניצחון על הצד השני יביא פתרון.
הקיטוב הזה מונע מאיתנו לבצע את השינויים הגדולים שנדרשים: רפורמה משפטית מאוזנת שתשיב את האמון, רפורמה בחינוך, ברית ישראלית מחודשת שתגדיר מחדש את חובות השירות, ורפורמה אמיתית במשילות ובמאבק בפשיעה.
שינויים אלו אינם חלומות. אלו תנאי היסוד לכניסת ישראל למאה השנייה שלה חזקה, בטוחה ומאוחדת יותר. אבל שינוי כזה לא יקרה באמצעות ניצחון של מחנה אחד על משנהו. הוא יקרה רק אם נגבש הסכמות רחבות סביב האינטרס הישראלי המשותף.
זו הדרך שבה פעלנו בשנים האחרונות. יצרנו מפגשים ושיח בין ישראלים מכל חלקי החברה, מתוך אמונה שגם במחלוקות עמוקות אפשר להקשיב, לחשוב יחד ולמצוא פתרונות. למדנו שכאשר שמים את טובת המדינה במרכז, אפשר לגבש הסכמות רחבות ולקדם מהלכים משמעותיים. הניסיון הזה חיזק בי את האמונה שגם מול האתגרים המורכבים ביותר יש דרך אחרת, דרך של אחריות, שותפות ועשייה.
ישראל נמצאת בצומת דרכים שתמיד אפיין את התנועה הציונית – להיות מהמדינות המובילות בעולם, או חלילה לחדול. יש לנו נכסים ויכולות בלתי נתפסות. המשימה היא להבטיח את נצח ישראל, וזאת משימה שאפשר וצריך לרתום אליה את הציבור.
רוב המפלגות מציעות פתרונות חלקיים, או פתרונות שאין להן יכולת אמיתית לממש. מדינת ישראל זקוקה לכוח חדש, חופשי ממחויבות גושית, שיוכל להוביל את השינויים הגדולים מתוך אחריות, אומץ והסכמה רחבה.
יש רגעים בחייה של אומה שהם רגעים מכוננים. איננו בוחרים את האירועים שפוקדים אותנו, אבל אנחנו בוחרים כיצד להגיב אליהם. שבעה באוקטובר היה רגע כזה, וגם הבחירות הראשונות שאחריו יהיו רגע כזה. השאלה שתעמוד בפני כל אחת ואחד מאיתנו אינה רק מה קרה, אלא איזה עתיד נבחר לבנות מכאן והלאה. אני מאמין שזה הרגע שבו ישראל יכולה לבחור בהתחדשות, באחדות ובאומץ לשנות.
הכותב הוא ד"ר להיסטוריה, מנכ"ל ארגון 'מעוז' לשעבר, מייסד ויושב ראש תנועת 'הרבעון הרביעי', וכיום יושב ראש מפלגה ברוח התנועה
