הטובים לפריפריה

כמעט 39 שנים חלפו מאז פרסם העיתונאי אורי אורבך ז"ל את הטור המפורסם שבו קרא לצעירי הציונות הדתית להשתלב בעולם התקשורת והעיתונות. זו לא הייתה עוד קריאה להשתלבות מקצועית, אלא טור שנכתב מתוך הבנה עמוקה ומסר שאת פירותיו אנחנו קוצרים עד היום. נכון, המלאכה עדיין לא הושלמה, ויש עוד הרבה מה לשנות בתקשורת הממוסדת והמסחרית בישראל, אבל אין ספק שקולו של הימין הישראלי נשמע כיום בעוצמה ובביטחון הרבה יותר מבעבר.

אלא שאורבך לא פנה לכלל הימין הישראלי. הוא פנה דווקא לצעירי הציונות הדתית. לא משום שחשב שימני מנתיבות לא יכול להשתלב באחד האולפנים, אלא משום שזיהה בציונות הדתית את רוח החלוציות של התקופה. הוא הבין שרק השילוב שבין תורה, עם וארץ מסוגל להוביל מהפכה אמיתית. רק ציבור שאומר 'הנני' מבין עד כמה חשוב להיות נוכח בכל מוקדי ההשפעה, ועד כמה חיוני שקולו יישמע.

חשוב להזכיר שהדברים נכתבו עוד לפני הסכמי אוסלו. באותם ימים מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון הלך והתרחב, אך במקביל התחזקו גם מוקדי הכוח שהתנגדו לו, ובהם מערכת המשפט, התקשורת וחלקים גדולים מהשמאל, שניהלו נגדו מאבק כמעט מעל כל במה אפשרית. השמאל הישראלי, שהתרגל במשך שנים להיות הכוח השליט במדינה, מצא את עצמו לראשונה באופוזיציה לתקופה ממושכת, למעט ממשלת האחדות והרוטציה בין שמיר לפרס. מתוך המציאות הזאת הוא הצליח, לאורך שנים, לצבוע את הימין הישראלי בצבעים שליליים ולהפוך את ציבור המתיישבים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה למוקצה בעיני חלקים נרחבים מהציבור.

אבל במאמרו של אורבך יש רובד עמוק הרבה יותר. הוא לא עסק רק בתקשורת, אלא בתפיסת עולם. הוא עסק באחריות. הוא ביקש מהציונות הדתית להבין שהובלת מדינה אינה מסתכמת בהתיישבות או בפוליטיקה. היא מחייבת נוכחות בכל מקום שבו מתקבלות החלטות ומעצבים תודעה. נכון, גם היום המלאכה בתקשורת עדיין לא הסתיימה. גם בהתיישבות, למרות ההישגים הבולטים והמאמצים שהובילה הממשלה הנוכחית, נותרה עוד דרך ארוכה. אבל נדמה שהאתגר העיקרי של הציונות הדתית כבר נמצא במקום אחר.

אולי יעניין אתכם

עוד בדעות הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה

עוד בדעות תסמונת הדשא הירוק של השכן

לפני כמה חודשים פרסם העיתונאי קלמן ליבסקינד מאמר על המציאות המטרידה שבה החינוך הציוני־דתי נשלט במידה רבה על ידי הציבור החרדי בתחום ההוראה. ליבסקינד הצביע על האתגרים ועל הבעיות, וקשה היה להישאר אדישים לדבריו. חשוב לומר: כמי שחיה את הציבור החרדי ומכירה אותו מקרוב, אני רוחשת לו הערכה רבה, וכבודו במקומו מונח. אבל כאם שמאמינה בחיבור שבין תורה לשירות צבאי – ספרא וסייפא, אני מבינה שהחינוך החרדי, ברובו, אינו מסוגל להכיל את השילוב הזה, ולעיתים אף מרחיק ממנו. יוצאי הדופן הם הממ"חים, מוסדות החינוך הממלכתיים־חרדיים, שבאמת הצליחו להביא בשורה חשובה בתחום.

אלא שהמציאות הזאת אינה נעצרת במערכת החינוך. היא קיימת גם בפריפריה של הציונות הדתית. במשך שנים, בשם המאבקים הלאומיים ובשם ארץ ישראל השלמה, הזנחנו את הפריפריה הפנימית שלנו. זוהי נקודת התורפה של המחנה, ודווקא משום כך היא יכולה להיות גם מנוע הצמיחה הבא שלו. אם הציונות הדתית רוצה להמשיך להוביל את המדינה, היא חייבת להבין שהמשימה אינה מסתיימת ביהודה ושומרון. בבחירות הקרובות המחנה הציוני־דתי, האמוני, שמחבר תורה, עם וארץ, חייב להציב לצד המשך הבנייה והביסוס ביהודה ושומרון, לצד התמיכה במילואימניקים ובביטחון, יעד נוסף: הפריפריה של הציונות הדתית.

החינוך, הרווחה, מערכות החינוך הבלתי פורמליות, בכל מקום שבו נמצאת הפריפריה הזאת, אנחנו צריכים להיות. לא רק בנתיבות ולא רק בנס ציונה. גם בגבעת שמואל, בפתח תקווה, ברעננה ובעשרות ערים. אורי אורבך ז"ל לימד דור שלם שהציונות הדתית חייבת להיות במקום שבו מעצבים את דעת הקהל. כמעט 40 שנה אחר כך, הגיע הזמן להרחיב את הקריאה שלו: לא רק לתקשורת. הגיע הזמן שהטובים ילכו גם לפריפריה.

הכותבת היא המשנה לראש העיר רעננה