קמפיין הבחירות של 1992 סימן נקודת מפנה בפוליטיקה הישראלית. עד אז מערכות הבחירות התמקדו בהבדלים בין התנועות האידאולוגיות השונות. "הליכוד בדרך הנכונה", "המערך, הדרך לפריצת דרך", "המפד"ל לימינך", "התחיה, יש ימין אמין" ו"ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי" – כל אלה שימשו סלוגנים שהתמקדו בדרכה האידאולוגית של המפלגה.
בתחילת שנות ה־90 השתנתה התמונה. התרגיל המסריח והכושל שהוביל שמעון פרס להפלת ממשלת שמיר, לצד המיאוס במרכזי המפלגות ובכוחם של המנגנונים הישנים, העמיקו את תחושת המיאוס מהפוליטיקה המפלגתית. אל אותו ואקום נכנס הקמפיין של מפלגת העבודה, שביקש לראשונה למכור לציבור את דמות המנהיג על חשבון אידאולוגיית התנועה. רבין הוצג כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים, מפקד עתיר ניסיון ואדם שאפשר לסמוך עליו. ערב הבחירות רבין חזר והודיע שהוא מתנגד ל"מדינה פלשתינית בין הירדן לים", ו"שלא יעלה על הדעת גם במחיר של שלום להחזיר את רמת הגולן". לאחר ניצחונו בבחירות הכריז רבין: "אני אוביל. אני אנווט".
אלא שהמציאות הפוליטית הוכיחה במהרה שמנהיג דומיננטי ככל שיהיה אינו פועל בחלל ריק. לצידו עמדו שמעון פרס, יוסי ביילין והאגף היוני בעבודה, ומשמאל ישבה מרצ של יוסי שריד ושולמית אלוני. בתוך זמן קצר התקדם תהליך אוסלו הרחק מהמחוזות שבהם התנהל השיח של רבין בקמפיין הבחירות.
במרוצת השנים תהליך המעבר לפרסונליזציה פוליטית הלך והעמיק; אהוד ברק שווק כרמטכ"ל המעוטר, עמרם מצנע כאלוף הישר והנקי, אך דווקא אריאל שרון המחיש את הסכנה שבהחלפת הוויכוח על הדרך בהתמקדות באדם. מי שנחשב לאורך שנים כאבי ההתיישבות הוביל לבסוף לעקירתן של אלפי משפחות מגוש קטיף. מבקריו קשרו בין המהפך המדיני שעבר לבין החלטתו החפוזה והלא צפויה של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לסגור את תיקי השוחד הפליליים שהתנהלו כנגד שרון ומשפחתו בפרשת האי היווני. העיתונאי אמנון אברמוביץ' סיפק באותה תקופה את אחד מדימוייה הזכורים ביותר כשקרא "לאתרג" את שרון ובניו כל עוד הוא מקדם את הגירוש.
אולי יעניין אתכם
ממשלת בנט־לפיד שימשה כמקרה בוחן חריף עוד יותר. בנט הגיע מימינה כשהוא מניף את דגל ההתנגדות למדינה פלשתינית ומציג תפיסה ניצית ביחס להתיישבות. בפועל, מפלגתו הייתה מיעוט בקואליציה שכללה בין היתר את מפלגות יש עתיד, העבודה, מרצ, רע"מ וכחול לבן, ומתוך 12 אצבעות בקבינט המדיני־ביטחוני, ימינה החזיקה בשלוש אצבעות.
התוצאה ניכרה היטב בזירה המדינית. שר הביטחון בני גנץ נפגש עם אבו מאזן ואף אירח אותו בביתו. במרץ 2022 כינס שר החוץ יאיר לפיד את 'פסגת הנגב', שבמרכזה הסוגיה של הקמת מדינה פלשתינית – בניגוד לעמדתו הפומבית של בנט. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן הדגיש שם את הצורך להתקדם לפתרון שתי המדינות. שר החוץ המרוקאי נאסר בוריטה חזר על תמיכת ארצו בשתי מדינות ובמזרח ירושלים כבירת הפלשתינים. סביב השולחן ישבו גם שרי החוץ של מצרים, איחוד האמירויות ובחריין וחזרו שוב ושוב על אותן אמירות בדיוק.
גם בזירה הפנימית מצאה עצמה ימינה פעם אחר פעם נגררת למחוזות פוליטיים שמנוגדים בתכלית להבטחותיה לבוחרים. סביב "חוק החשמל" ששונה כדי לאפשר אספקת חשמל ליישובים ערביים בלתי חוקיים, נראתה תמונה פוליטית על גבול הסוריאליסטית. שר האוצר אביגדור ליברמן, שבמשך שנים בנה את כוחו על קו ניצי במיוחד כלפי המפלגות הערביות, מצא עצמו יושב במשך כשלוש שעות בתפקיד המתווך בין יושב ראש ועדת הפנים וליד טאהא, דמות אנטי־ציונית ולאומנית מובהקת ברע"מ, לבין שרת הפנים איילת שקד. בהמשך הקפיאה רע"מ את חברותה בקואליציה בעקבות האירועים בהר הבית, ואפילו תקנות בסיסיות כל כך כתקנות יהודה ושומרון, שמאפשרות להחיל על אזרחים ישראלים שמתגוררים ביהודה ושומרון שורה של דינים ישראליים, הופלו בהצבעה על ידי רע"מ.
אחת העדויות החריפות ביותר הגיעה מתוך לשכת בנט. לאחר פרישתה סיפרה יועצתו המדינית שמרית מאיר כי בשלב שבו איבדה הקואליציה את הרוב, בנט עצמו סיפר לה על הכוונה להסתמך בהצבעות גם על הרשימה המשותפת. זהו אולי הלקח החשוב ביותר מממשלת השינוי: ראש ממשלה שבמשך שנים ניסה לבנות לעצמו תדמית אידאולוגית ניצית הגיע למצב שהוא לא רק נשען על מפלגה שמזוהה עם האחים המוסלמים, אלא שוקל בכובד ראש הסתמכות פרלמנטרית על הרשימה המשותפת.
גם בנוגע לגדי איזנקוט מוצגת לציבור בראש ובראשונה הפרסונה: רמטכ"ל לשעבר, אב שכול, אדם שקט, ממלכתי ובעל ניסיון ביטחוני. אלא שהשאלה החשובה אינה רק מיהו איזנקוט, אלא מהי זהות הממשלה שתוקם סביבו. מפלגות הדמוקרטים ורע"מ צפויות להיות שותפות לגיטימיות, כפי שכבר הדגיש בדבריו. השאלה מחריפה עוד יותר כאשר מדובר בעמדותיו של איזנקוט, שמלכתחילה ממוקמות בשמאל הפוליטי.
פוליטיקת הזהויות הפרסונלית מבקשת להעביר את הוויכוח מן האידאולוגיה אל האישיות: מי ממלכתי יותר, מי כריזמטי יותר ומי מסוגל לנצח את נתניהו. אבל אסור לציבור להסיט את העיניים מהסוגיות המדיניות והביטחוניות הרות הגורל שעומדות בפנינו: מי ישמש, אם בכלל, כבלם אידאולוגי שיוכל לעצור את ממשלת איזנקוט בצמתים שבהם הוא יבקש לקדם נסיגות וויתורים מדיניים וביטחוניים מרחיקי לכת בעזה, ביהודה ושומרון, בסוריה ובלבנון.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית
