השבוע התבשרנו שחבר הכנסת ניצב בדימוס יואב סגלוביץ' (יש עתיד), לשעבר ראש אגף חקירות במשטרת ישראל, ישב תחת מפלגת רע"מ, תנועת אחות של חמאס שדוגלת בחוקי השריעה ופועלת בחסות אידאולוגיית האחים המוסלמים העולמית. בריאיון שקיים השבוע הביע אותו סגלוביץ' הבנה לסירובו העיקש של מנסור עבאס לגנות את ארגון הטרור חמאס. "הציפייה שעבאס יגיד שצריך לחסל את חמאס היא דרישה לא הגונה", נימק. ואכן, רבים מתקשים להבין כיצד לאחר טבח 7 באוקטובר וקריסת הקונספציות הביטחוניות שהובילו אותנו לטבח, עדיין קיימת סבירות גבוהה להקמת ממשלת השמאל הקיצונית ביותר מקום המדינה. די לזכור את הקמת היישובים בבקעת הירדן ובגולן על ידי ממשלות אשכול וגולדה. תוכנית אלון ראתה בבקעה חגורת ביטחון, ומסמך גלילי ב־73' אימץ את ההתיישבות בבקעה, בגולן ובפתחת רפיח. כדי להבין את הפרדוקס, צריך לחזור לרגע שבו השמאל חזר לבחירות 1992, שלא רק מלמד על הפערים בין עמדות השמאל הציוני בעבר והיום, אלא גם כיצד אפשרי שתעלה קואליציית שמאל, בשעה שרובו המכריע של העם הפך ימני יותר.
בחירות 1992 חתמו קרוב לחמש שנים של האינתיפאדה הראשונה, שכללה יידויי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה על צירי נסיעה ואף אירועי דקירה. ממשלת שמיר הגיעה מוחלשת לבחירות על רקע קשיי קליטת גל העלייה, משברי האבטלה והדיור, ולאחר שאיבדה את הרוב לאחר פרישות מימין על רקע ועידת מדריד. אל החלל הזה נכנס יצחק רבין, כשמפלגת העבודה הציבה במרכז הקמפיין את עברו הצבאי והמדיני ואת תדמיתו הביטחונית הפרגמטית. בבחירות קיבלה העבודה 44 מנדטים לעומת 32 לליכוד. עבור חלק מהציבור הימני ההצבעה לרבין נתפסה כבחירה מושכלת במועמד בעל רקע ביטחוני מובהק שהציע דרך מדינית אחרת.
אלא שבמבט לאחור, כל אלה התרחשו במה שנראה כיום כמעט כ"עידן התמימות" שלפני גלי פיגועי ההתאבדות ההמוניים של תחילת שנות ה־90, האינתיפאדה השנייה, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות מגוש קטיף, ירי הרקטות מעזה וטבח 7 באוקטובר. לא שחיי הישראלים עד 1992 היו בטוחים יותר, שכן כידוע מבחינת אויבינו שפיכת דם יהודי לעולם הייתה אידיאל נשגב. אך בשנים שלאחר מכן נחשפה ישראל לעלייה הדרמטית ברמות האכזריות והקיצוניות של אויבינו. וכאן מתגלע הפרדוקס המובנה: ככל שנחשפנו לרמות אכזריות מזוויעות הולכות וגוברות מצד אויבינו, כך גם חלקים בשמאל הישראלי נעו למחוזות אנטי־ציוניים ופוסט־לאומיים יותר. רבין נשמע באוסלו ניצי בהרבה מהשמאל דהיום, כאשר הבטיח שהשוטרים הפלשתיניים יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". שני עשורים וקצת לאחר מכן, הסמן "הימני" בממשלת השמאל-מרכז העתידית והמועמד לראשות הממשלה, רב־אלוף במילואים גדי איזנקוט, קבע: "אנחנו לא פועלים לפי סיסמאות כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'. לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם סכין או מספריים".
בבחירות 2021 (ממשלת בנט־לפיד) זכו מפלגות שסווגו כימין בכ־65 מנדטים, אך הן לא התגבשו לגוש קואליציוני אחד. אחד הנתונים שממחישים את פערי ההתגייסות באותן בחירות נמצא במעוזי הליכוד. ניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שבשש ערים שהוגדרו 'ליכודיות': אשדוד, אשקלון, באר שבע, חדרה, חולון ונתניה, ירד שיעור ההצבעה מ־62.9% ב־2020 ל־58.9% ב־2021. התוצאה הושפעה ממסע הצלב התקשורתי במשפט נתניהו, מירידה חדה בשיעורי ההצבעה בחלק ממעוזי הימין, ומאנשי ימין שוויתרו על דרכם האידאולוגית לטובת סגירת חשבונות אישיים.
אולי יעניין אתכם
קשה להתעלם ממסע ההפחדה שמלווה את השמאל יותר מעשור ושהגיע לשיאו במחאת קפלן; שינויים כצמצום עילת הסבירות או פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוצגו כ"קץ הדמוקרטיה". כאן נכנס לתמונה מנגנון מוכר בפסיכולוגיה הפוליטית: חוקרי מדע המדינה ג'ורג' מרקוס ומייקל מקיואן הראו שעלייה מתמדת בתחושות החרדה מגבירה משמעותית את המעורבות בפוליטיקה. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי מנגנונים רגשיים דוחפים אנשים לקלפי. מכאן חשיבות האיום הנתפס: כשמצביע משתכנע שזהותו, זכויותיו או אורח חייו עומדים בסכנה, הוא ממהר להקדיש למערכת הפוליטית קשב ומעורבות גדולים בהרבה.
עוצמת מנגנון החרדה המשומן של השמאל הישראלי מתבטאת בדוגמה אחת מני רבות; כאשר נתניהו הגיש ב־2025 תביעת לשון הרע בסך חצי מיליון שקל נגד שקמה ברסלר, פתחה האחרונה בקמפיין מימון המונים, ובתוך פחות משעה תרמו אלפי אנשים את מלוא חצי מיליון השקלים, כשעל פי ברסלר "העודף ישמש גם להגברת המאבק למען הדמוקרטיה".
כאן טמונה הא־סימטריה: תחושת איום תמידית הופכת למנוע רב עוצמה של מקסום שיעורי ההצבעה בשמאל. נראה ש־30 שנה אחרי בחירות 96' ("פרס יחלק את ירושלים"), מערכת הבחירות הקרובה עשויה להעמיד את התזה במבחן ההפוך. זאת לאור הבטחות הדמוקרטים וגורמי שמאל (שניחנו ביכולת גבוהה להוציא את איומיהם מהכוח אל הפועל) לסגור ערוצים ותחנות רדיו, לעצור את תקציבי מכינת עלי ולפטר מינויי בכירים כראש השב"כ זיני וראש המוסד גופמן. נראה שהפעם מטוטלת "אפקט הפחד" צפויה לנטות לכיוון הימין, או לכל הפחות להגביר במידת מה את מוטיבציית ההצבעה בקרב בוחריו.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה
