את אחד בספטמבר כל הורה בישראל מכיר. זהו היום המיוחל שבו נגמר החופש הגדול (מדי), וילדי ישראל חוזרים ללמוד בבתי הספר ובגנים. בבתים רבים בישראל אחד בספטמבר הוא יום שמחה והתרגשות. הילד הקטן הולך לגן, הילדה נכנסת לראשונה לכיתה א', והנער או הנערה מתחילים ללמוד בישיבה ובאולפנה.
אבל אחד בספטמבר הוא יום מורכב, כי יש בו שמחה גדולה לצד צער גדול. שמחה גדולה על ילדיי האישיים שנכנסים כל אחד למסגרת הלימודים שבעזרת ה' תחכים אותו ותבגר אותו, אבל יש בי צער עמוק, כאב גדול ותחושה של עוול, כשאני חושב על ילדים אחרים. יש קרוב ל־800 אלף ילדים בעם ישראל הלומדים בחינוך הממלכתי החילוני, שלא יזכו גם השנה לקבל חינוך כמו החינוך שילדיי יקבלו. הם לא ילכו לתלמוד תורה או למסגרת ממלכתית־דתית, וגם לא לישיבה או אולפנה.
גם השנה 800 אלף נשמות מעם ישראל לא יזכו להכיר את המסורת הנפלאה של עם ישראל, את המקורות הקדושים שמלווים אותנו אלפי שנים, את ההלכה המדריכה אותנו להלך בארצות החיים, ואת עקרונות המוסר היהודי ותיקון המידות שעושים אותנו לאנשים קדושים יותר, טהורים יותר, צנועים יותר וטובים יותר. גם השנה 800 אלף נשמות לא יתפללו ולא יברכו, כי אף אחד לא ילמד אותן איך עושים זאת. ל־800 אלף נשמות לא תהיה בחירה חופשית אם לחיות לפי היהדות, משום שאף אחד לא דואג שהן יכירו אותה בכלל.
סמדר מורס, מנהלת בית ספר חילוני בתל אביב, אמרה בעבר בוועדת חינוך של הכנסת (ציטוט בדילוגים): "יש אוצר בלום של חומרים (=ביהדות), ללמוד סוגיות של מוסר, דרך ארץ, בין אדם לחברו וכן הלאה, שנמנעים מהתלמידים. איפה אותה מסגרת של לימודי זהות? אני רוצה לשאול ילד למה אתה חי במדינת ישראל ולא במקום אחר. לימודי יהדות צריכים להיות מקצוע ליבה וחובה. היעדר שייכות והיעדר זהות הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. המכנה המשותף הרחב ביותר לאזרחים ולאזרחיות במדינת ישראל הוא היהדות. כשמנהלי בתי ספר רוצים להגיע עם ילדים בכיתה ב' לבית כנסת, אז שואלים: 'למה? זו הדתה'. זו לא הדתה, זו בורות של ילדים שלא מבינים מה יש בבית כנסת, מה הם הסמלים".
אולי יעניין אתכם
תחת חינוך לערכי היהדות והציונות יקבלו תלמידים רבים גם השנה חינוך פרוגרסיבי, אנטי־דתי ופוסט־ציוני. ילמדו אותם שאין הבדל בין יהודי לגוי, אין הבדל בין גבר לאישה, ארץ ישראל היא שטחים כבושים, וגיבורי התנ"ך הם לא דמויות שיש להעריץ אותן וללכת לאורן. חלקם אפילו יחונכו על ידי מורים ערבים כחלק מטשטוש הזהות היהודית.
צריך לומר בכנות ובכאב. הציבור הדתי (והחרדי) כבר עשרות שנים דואג לחינוך של ילדיו אך מזניח לגמרי את החינוך של שאר ילדי ישראל. אחת הסיבות לכך היא המחשבה שכל חברה צריכה לחנך את ילדיה לפי ערכיה, וכשם שאנו לא מוכנים שחילונים יתערבו לנו בחינוך, כך לא ראוי שאנחנו נתערב להם בחינוך.
טענה זו הייתה נכונה אם החינוך הממלכתי היה אכן שיקוף של רצון ההורים החילונים או לפחות רצון רובם, אך זה לא המצב. לפחות מחצית מההורים החילונים, אם לא יותר, הם מסורתיים או חילונים עם חיבור למסורת. אלו אנשים שהיו שמחים מאוד שהילדים שלהם ידעו לומר 'שמע ישראל' וילמדו על שבתות וחגים, כי הם עצמם חיים כך. אלו אנשים שמאמינים בציונות ורוצים שהמדינה תהיה מדינה יהודית וציונית. אבל מערכת החינוך הממלכתית כבר שנים רבות מנוהלת על ידי השמאל הפרוגרסיבי שמייצג אולי עשרה אחוזים בלבד מהחברה החילונית.
למעשה, האחריות הבסיסית היא על ההורים החילונים. היה ראוי שהציבור המסורתי יתקומם ויבנה לעצמו מסלול חדש במשרד החינוך – ממלכתי־מסורתי, מסלול המיועד לחילונים שרוצים שהילדים שלהם יקבלו חינוך יהודי כמו שצריך. אבל יחד עם זאת לכל אדם ולכל ציבור יש אחריות על חינוך ילדי ישראל כולם. זו גם הלכה בשולחן ערוך שאדם צריך ללמד את בנו תורה ואת בן בנו, אבל גם את בן חברו. צריך לשנות את תוכניות הלימודים ובד בבד להקים מסגרות רשות שילמדו יהדות ויהיו מיועדות לחילונים שרוצים ללמוד. צריך להקים פרויקטים שיאפשרו למנהלי בתי ספר הרוצים בכך להכניס לימודי יהדות בסיסיים לבית ספרם.
כבר לפני מאה שנה הרב קוק כתב בכאב ש"רבים הם לדאבוננו אשר שכחו את צורת החינוך העיקרית שלנו", למרות ש"יסוד האומה ביחס לעתיד שלה תלוי ביסוד החינוך… כי התיקון בחינוך הוא תיקון בכול". הרב קוק לא נרתע מלעורר להשפעה על החינוך של כלל האומה ואמר: "אנו חייבים להתחזק ביותר לייסד החינוך שביישוב החדש החביב על היסוד הישראלי הטבעי, על יסוד כזה שנהיה בטוחים שהילד היהודי יהיה על ידו כשיגדל – איש יהודי שלם, טוב לעצמו ונאמן לארצו".
לסיכום, אחד בספטמבר שנת 2026 הוא יום שמחה ויום של צער גדול, משום שעברה עוד שנה ועדיין לא תיקנו את הצדדים המקולקלים שבחינוך. באחד בספטמבר הקרוב מתחילה עוד שנה שבה 800 אלף ילדים וילדות יהודים לא יזכו לקבל חינוך יהודי כמו שילדינו זוכים לקבל, ובמקום זאת הם יקבלו חינוך המנוכר לזהותם וליהדותם. אני מקווה שאחד בספטמבר בעתיד יהיה יום שכולו שמחה. יום של תורה, יום של זהות יהודית, יום של ציונות, יום שבו נדע שכל ילדי ישראל, ללא יוצא מהכלל, יזכו לקבל חינוך שמתאים לנשמה שלהם ולאופי האמיתי של עם ישראל.
