כולם מסכימים שהשנים הראשונות בחייו של ילד הן הקריטיות ביותר להתפתחותו. בשנים האלה המוח מתפתח בקצב המהיר ביותר, נבנות יכולות שפה, חשיבה וקשרים חברתיים, ונוצרים בסיסים שילוו את הילד עוד שנים קדימה. אבל כשמסתכלים על סדרי העדיפויות של מדינת ישראל, מתקבלת תמונה הפוכה: ככל שהילד צעיר יותר, כך המדינה משקיעה בו פחות.
בישראל חיים כיום כ־550 אלף פעוטות עד גיל שלוש. רק כ־40 אחוז מהם נמצאים במסגרות מפוקחות, וכשליש נמצאים במסגרות שאינן מפוקחות כלל. גם במסגרות המפוקחות התנאים רחוקים מהסטנדרטים הנהוגים במדינות מפותחות. בגילי שנתיים עד שלוש, למשל, מחנכת בישראל יכולה להיות אחראית על 11 פעוטות, לעומת שבעה בממוצע במדינות ה־OECD. קבוצה יכולה לכלול עד 30 ילדים, בעוד המלצות האקדמיה האמריקנית מדברות על שמונה בלבד.
אלה אינם רק מספרים. מחנכת שאחראית על ילדים רבים מדי מתקשה לתת לכל פעוט את תשומת הלב שהוא זקוק לה, לזהות בזמן קושי התפתחותי או מצוקה ולהעניק סביבה חינוכית שמקדמת שפה, סקרנות וביטחון. לכך מצטרף משבר כוח אדם מתמשך. בישראל נדרשת מהמחנכות הכשרה של 220 שעות בלבד, וכמחציתן כלל לא עברו הכשרה מקצועית. ברוב מדינות ה־OECD, לעומת זאת, נדרשת השכלה אקדמית.
אחד הגורמים העיקריים לפערים האלה הוא רמת ההשקעה הציבורית הנמוכה בחינוך לגיל הרך. ישראל משקיעה בחינוך מלידה עד גיל שלוש פחות מעשירית מהממוצע במדינות המפותחות. כיום הממשלה משקיעה בשכבות גיל אלה כשני מיליארד שקל בשנה, כולל סבסוד להורים – כשני אחוזים בלבד מתקציב משרד החינוך.
אולי יעניין אתכם
את המחיר משלמים קודם כול ההורים. בישראל הם מממנים כ־70 אחוז מעלות המעונות, לעומת כ־25 אחוז בלבד במדינות המפותחות. משפחה צעירה נדרשת להוציא אלפי שקלים בחודש על מסגרת לילד, ולעיתים לבחור בין מסגרת איכותית ויקרה לבין מסגרת שהיא יכולה להרשות לעצמה. חינוך איכותי בשנים הראשונות לא יכול להיות מוצר שתלוי ביכולת הכלכלית של ההורים.
לכן נדרשת תוכנית לאומית שתשנה מן היסוד את הדרך שבה המדינה מתייחסת לחינוך מלידה עד גיל שלוש. עליה להקטין את הקבוצות ולשפר את היחס בין מספר המחנכות למספר הפעוטות; להבטיח הכשרה מקצועית ראויה ושכר שיאפשר גיוס ושימור של מחנכות איכותיות; להגדיל במידה ניכרת את הסבסוד למשפחות, ולהטיל על המדינה והרשויות המקומיות אחריות להבטיח שבכל יישוב ובכל שכונה יהיו די מסגרות איכותיות ונגישות.
הטענה העיקרית נגד מהלך כזה תהיה כמובן העלות. לפי ההצעה שגיבשנו בעמותת 121, שמובילה את שותפות 'בידיים טובות', יישום מלא של התוכנית ידרוש תוספת של כשמונה מיליארד שקל בשנה. זה סכום גדול. אבל השאלה הנכונה אינה רק כמה התוכנית עולה, אלא כמה עולה לנו להמשיך במצב הקיים.
ניתוח כלכלי שערכה חברת נומריקס עבור התוכנית מצא כי בטווח הארוך היא עשויה להביא לתועלת כלכלית נטו של יותר מ־14 מיליארד שקל, באמצעות הגדלת השתתפות ההורים בשוק העבודה, שיפור התעסוקה וההכנסה העתידית של הילדים והפחתת הפשיעה. החישוב אפילו אינו כולל תועלות אפשריות נוספות למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. כלומר, השקעה בגיל הרך אינה רק מדיניות חברתית נכונה. היא גם מדיניות כלכלית חכמה. במקום לשלם בעתיד על פערים לימודיים, קשיים התפתחותיים ובעיות חברתיות, אפשר להשקיע בשלב שבו להתערבות יש פוטנציאל רב להשפעה על המשך חייו של הילד.
לקראת הבחירות, המפלגות יציגו שוב תוכניות להורדת יוקר המחיה, לשיפור מערכת החינוך ולצמצום פערים. חינוך מלידה עד גיל שלוש נוגע בכל שלושת התחומים האלה יחד. הממשלה הבאה צריכה להקים צוות בין־משרדי בראשות משרד החינוך, לגבש תוכנית לאומית מתוקצבת ולקבוע יעד ברור: לכל ילד בישראל תהיה גישה לחינוך איכותי, מסובסד ונגיש כבר מהשנים הראשונות לחייו. אם אנחנו יודעים שהשנים הראשונות לחיים הן הקריטיות ביותר להתפתחות הילד, הגיע הזמן שגם ההשקעה הציבורית בחינוך לגיל הרך תשקף את החשיבות הזאת.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת 121 שמובילה את שותפות 'בידיים טובות'
