הוא נמוך קומה. הוא דברן. יש לו שם משפחה שמצלצל מוזר. אומרים שהוא קיצוני. ושהוא דתי מדי בשבילנו. קוראים לו בצלאל סמוטריץ'.
הוא אהוד. הוא תת־אלוף. הוא שירת בדובדבן ובגבעתי. וב־7 באוקטובר הוא לא כיהן, או שאולי בעצם כיהן כמזכיר צבאי של ליברמן. אבל הוא חדש. ונועז. קוראים לו עופר וינטר.
אז… למי המגזר הימני־אידאולוגי אמור להצביע?
זה מורכב: טוב שיש את מפלגת עופר וינטר הרעננה והאלקטורלית. טוב שיש את עופר וינטר, גיבור ישראל. ומצד שני, במפלגת בצלאל המשעממת, המפלגה שמובנת מאליה עבורנו, קצת כמו הריאות ועמוד השדרה שבגופנו שמי בכלל חושב עליהם – במפלגה זו יש שלושה נבחרי ציבור שהגיעו באופן בדוק לרמת הישגים ימניים פנומנלית. הוקמו עשרות יישובים בקדנציה אחת. מעולם לא הייתה רמת עשייה לאומית שכזו, אפילו לא בימי יצחק שמיר האגדיים, ימי "ועדת השרים לענייני התיישבות" הזכורים לטוב. מדובר בבצלאל עצמו, באורית סטרוק ובשמחה רוטמן.
אולי יעניין אתכם
"טוב נו. יהודה ושומרון חשובים, אבל העוטף והצפון חשובים יותר".
באמת? אם כבר משווים, למרות שמצד האמת כולם חשובים, 70 אחוז מאוכלוסיית המדינה, וכל התשתית הכלכלית, ממוקמים במרכז דווקא, ויהודה ושומרון הם "עוטף מרכז". מי שחושב שהדרום חשוב מהשאר כי משם נפתחה הרעה, חי באופן מסוכן את האתמול. אף מחבל נוח'בה לא נתן את מילתו שלהבא יתקוף אותנו רק משם.
"טוב נו, התיישבות חשובה, ברור. אבל ביטחון חשוב יותר".
באמת? בפועל, ההתיישבות היא שמטביעה חותם של סופיות על ביטחון משופר. בלי התיישבות, ביטחון משופר שהושג בדם מתפוגג בתוך זמן קצר, כתוצאה מהפעלת לחץ מדיני או סתם אינרציה. זאת בדיוק הסיבה שכולנו מחכים שראש הממשלה סוף סוף – לפני הבחירות – יאשר לדניאלה וייס להעביר את הקרוואנים של חלוצי 'נחלה' מטרים ספורים, מעוטף עזה לתוחמת הצפונית. מבחינת שר הביטחון זה בסדר, אצל ראש הממשלה זה תקוע.
"טוב נו. וינטר ובצלאל, שניהם מצוינים באותה מידה עבור הימין".
צריך עיון. כי יחד עם עופר וינטר, מגיעות דמויות שעמדותיהן הימניות לא ברורות כלל. פלר חסן־נחום הייתה בעבר הלא רחוק בעד מדינה פלשתינית, וגם ליוסף חדאד, מסבירן ערבי־נוצרי ציוני, אין עמדה עקרונית בנושא מדינה פלשתינית. אדרבה, זוגתו אמילי שריידר היא תומכת נלהבת בהקמת מדינה פלשתינית. כבודם במקומם מונח, אבל ככל הידוע הם אינם אנשי ימין אלא שמאל ציוני, כמו רמטכ"ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין ז"ל. ואתם זוכרים עד כמה הצטערו אותם אנשי ימין שהתפתו לפני אוסלו להצביע עבורו וקיבלו בפרצוף אוטובוסים מתפוצצים על יקיריהם בכל קרן רחוב.
אמירות וינטר כגון "המטרה, ממשלה ימנית רחבה" או "ראינו לאן הניסיון הביא אותנו״ הן אנושיות אך לא חכמות במיוחד ולא נכונות במיוחד. ממשלה רחבה היא אמצעי ולא מטרה. בבואנו לשאוף אליה, חובה תמיד לחשוב עד לאיזו רמה של ימין לרדת. כי יש ימין מאוד חלבי – כמו שהיה למשל השר משה כחלון, שצורף לממשלה כי הוא אכן אדם חביב, וכתוצאה מכך נחרב היישוב עמונה.
למה בכלל צריך לבחור בין בצלאל לבין וינטר? הרי כשמפלגה חדשה כמו מפלגת וינטר צצה, היא גורמת לבזבוז קולות. היא מחלקת את אותה העוגה (אותו מאגר קולות ימני אידאולוגי) לשני חצאים. בדומה לכך, אם שלוש מפלגות המרכז של טרופר־הנדל, של ארדן־אדלשטיין ושל גנץ ירוצו כל אחת לחוד, הן כנראה לא תעבורנה. אם רק אחת מהשלוש תרוץ, היא תעבור.
למרבה הצער, וינטר העדיף לשלוף את עצמו מן הכובע באיחור, סמוך לדדליין, כדי שסגירת הרשימות תתרחש לפני שתהיה תמונה יציבה על אודותיו מהסקרים. לכן וינטר לא מסוגל להוכיח שהוא מושך קולות מן השמאל, שאם כן אכן ייתכן ש"אסור לו" להתאחד עם בצלאל. במצב שכזה, של חוסר יכולת להוכיח, עדיף שיתאחד, ושבפעם הבאה ישכיל להתנהל אחרת.
החלטת וינטר שלא להתאחד יכולה להפיל את הגוש. כזכור, ב־2019, הימין קיבל 60 מושבים בכנסת (במקום 61), ליברמן סירב להצטרף, ובנט ופייגלין לא היו במשחק – כי סירבו להתאחד ונפלו שניהם תחת אחוז החסימה. לו התאחדו, חמש מערכות בחירות (בתוך פחות מארבע שנים) היו נחסכות, והנפלאות שראינו בקדנציה הנוכחית היו מתרחשות הרבה קודם ואולי מונעות את זוועות טבח שמחת תורה ואת מאות הקדושים שנפלו על קידוש השם.
דין פייגלין ואבי מעוז כדין עופר וינטר כמובן. רבותיי, או שמתאחדים או שפורשים. בזבוז קולות הוא בעיה של כולם, כמובן של נתניהו (שיש בידו המון שריונים) ושל בן גביר ובצלאל גם.
כל עוד בעיית בזבוז הקולות לא נפתרה, וינטר וכולם צריכים לעשות מעשה. וגם אם כבר עשו מעשה – כנראה עוד לא עשו מספיק, שהרי הבעיה טרם נפתרה.
הכותבת היא דוברת מטות ערים
