ניתן לסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות מצוינת, ועדיין לא לקבל כלים בסיסיים לעולם המשתנה שלנו, ולמציאות המורכבת כאן במדינת ישראל.
ברור שבית הספר לא צריך לוותר על מקצועות המתמטיקה, האנגלית, ההיסטוריה או הספרות. אבל לצד הידע הזה, הוא צריך לתת לצעירים את הכלים הפרקטיים שהם יזדקקו להם ביום שאחרי – עצמאות כלכלית, חשיבה ביקורתית, אוריינות דיגיטלית, שימוש נכון בבינה מלאכותית, זכויות עובדים, עמידה מול קהל והיכרות אמיתית עם עולם העבודה. זאת לצד כלים רגשיים וערכיים שחשובים לא פחות, כמו הבנת הסיפור שלנו כחברה ומהם השורשים שלנו. וזה אולי אחד מהאבסורדים הגדולים ביותר במערכת החינוך הישראלית: משקיעים שנים בהכנת התלמידים לתעודת הבגרות, אבל לא מכינים אותם "לבגרות".
השנים האחרונות הזכירו לנו שחוסנה של ישראל אינו נשען רק על צבא חזק או כלכלה חזקה, אלא גם על היכולת שלנו להתייצב זה לצד זה ברגעים הקשים. לכן הכנה לחיים בוגרים בישראל צריכה לכלול גם שייכות, ערבות הדדית ונכונות לתרום. אם אנחנו רוצים לגדל כאן דור שיבחר להישאר, לבנות, לשרת ולקחת אחריות על עתידה של המדינה, אי אפשר להתחיל לדבר איתו על הדברים האלה רק ביום שאחרי לימודי התיכון. גם את הישראליות של הדור הבא בונים בכיתה.
זו גם התפיסה שמובילה אותנו ב'בית ציוני-המילואימניקים'. ישראלי מעורב הוא כזה שמחובר לעבר, למורשת ולשורשים, ועל בסיסם ומתוכם מפתח אחריות ורצון לפעול כדי לבנות כאן עתיד משגשג. מערכת החינוך צריכה לתת לצעירים לא רק את הכלים להצליח בחייהם, אלא גם את היכולת לקחת חלק בעיצוב העתיד המשותף שלנו כאן.
אולי יעניין אתכם
נכנסתי לפוליטיקה כי אני שואפת לדאוג לעתידם של הצעירים בישראל, להעצים את התקווה אצל דור שחווה כל כך הרבה אתגרים, מקורונה ועד מלחמות ואובדן. במפגשים שלי איתם ברחבי הארץ אני פוגשת דור מוכשר ושאפתן, אבל גם כזה שמגיע לחיים הבוגרים ומגלה שאת חלק מהדברים הבסיסיים ביותר הוא צריך ללמוד לבד.
יש משהו כואב בעיסוק שלי בעתידם של צעירי ישראל: את העתיד שאני מבקשת לשנות, ענר כבר לא יזכה לחוות. ובכל זאת, דווקא מתוך החסר הזה צומחת עבורי מחויבות גדולה יותר לדור הבא. אני חושבת על ענר, שהיה צעיר אכפתי ומעורב בחברה הישראלית, וביטא זאת ביצירתיות שלו שהפכה לעשייה ממשית. אני שואפת שכל תלמידי ותלמידות ישראל יזכו להזדמנות אמיתית לצמוח במערכת החינוך, שתעודד אותם להביע את עצמם, ליצור ולקחת חלק בהובלת החברה שלנו קדימה.
לאחרונה נחשפתי למושג שמנחה את חיי. המושג הזה מסביר ומנכיח את כל מה שעברתי מאז שבעה באוקטובר, והוא נקרא: PTG – Post Traumatic Growth.
בתרגום פשוט: צמיחה מתוך משבר. המושג הזה לא נשאר רק בשדה האישי, אלא מוכח כמשימה לאומית. לצד הכאב שחווינו, יכולים לצמוח תחושת מסוגלות חדשה, משמעות, קשרים עמוקים יותר ויכולת לבנות מחדש עתיד. לכן צריך לחשוב מחדש על שנות התיכון, ובמיוחד על כיתה י"ב. צריך להפחית את המרוץ אחרי שינון וציונים, ולהכניס יותר הכנה אמיתית לחיים: כלכלה אישית, עולם העבודה, טכנולוגיה ובינה מלאכותית, הכנה ללימודי המשך, שירות משמעותי ואחריות לחברה שאנחנו חיים בה.
במקום להעמיס על התלמידים עוד ועוד חומר שנועד רק למבחן, אפשר וצריך לשלב את הלמידה האמיתית בתוך תהליך החינוך עצמו: פרויקטים קהילתיים מעשיים, התנסות ביזמות חברתית או טכנולוגית, והוראה שמחברת בין התאוריה מהספרים לאתגרים שחווים בשטח. כשאנחנו נותנים לצעירים אחריות אמיתית – לצאת מכותלי בית הספר, להכיר את החברה הישראלית ולתרום לה, אנחנו מכינים אותם להיות לא סתם צרכנים של המציאות, אלא המנהיגים שיעצבו אותה. בסוף, השאלה החשובה באמת אינה רק כמה תלמידים יצאו ממערכת החינוך עם תעודת בגרות, אלא כמה מהם יצאו ממנה צעירים שמצוידים בכל מה שדרוש לחיים עצמם בישראל. תעודת בגרות היא חשובה. הבגרות האמיתית מתחילה ביום שאחריה.
הכותבת מתמודדת במפלגת 'בית ציוני-המילואימניקים', לשעבר סמנכ״לית במשרד המורשת ואימו של גיבור ישראל ענר שפירא הי"ד
