יש סיסמאות שהופכות עם הזמן לרעש רקע. "ייהוד הגליל" היא כזאת: היא נשמעת בכל דור, ובכל דור היא מוכיחה שהיא לא הצליחה למצות את עצמה. אך יש הבדל בין לחזור על סיסמה ובין להבין למה היא נכשלה בפעם הקודמת. הפעם, עם התוכנית שמוביל שר האוצר בצלאל סמוטריץ', יש הזדמנות אמיתית לעשות בדיוק את זה – בתנאי שלומדים נכון את שלושת הניסיונות שכבר נעשו.
בשנות ה־50 וה־60 הפנתה המדינה עולים מארצות המזרח למושבים חדשים על גבול לבנון – אביבים, שהצטרף למועצת מרום הגליל כבר בסוף שנות ה־50, ושתולה, שעלה על הקרקע רק ב־1969, במסגרת תוכנית ממשלתית שנקראה בפשטות סו"ס – סוף סוף. השם עצמו מספר סיפור: כבר אז חשה המדינה שהיא מאחרת. באותן שנים קמו גם עיירות הפיתוח. חצור הגלילית הוכרזה מועצה מקומית כבר ב־1956, ואילו שלומי התבססה כלכלית רק בשנות ה־70, בהובלת ראש המועצה דוד חזן שיזם הקמת אזור תעשייה מודרני. גם אז המסקנה הייתה זהה: יישוב בלי תעסוקה נשאר יישוב חלש.
ב־1979 יזם שר החקלאות אריאל שרון את "תוכנית המצפים" – שלושים יישובים חדשים, בהם הושעיה ועדי, שנועדו ליצור רצף יהודי בין הכפרים הערביים. בתוך שנתיים אוכלסו 26 מהם, אך רק כעשירית עד חמישית מבני המושבים הסמוכים נקלטו בפועל בתוכם, ורוב התושבים עבדו מחוץ למצפה. כך נולד הדפוס שילווה את הגליל עד היום: "יישובי שינה" בלי עורף כלכלי משלהם. התוצאה מוכרת: שיעור היהודים בגליל צנח מכרבע מהאוכלוסייה לפחות מ־15 אחוזים היום, ובמחוז הצפון כולו יש רוב ערבי כבר משנת 2010.
חלק מהתשובה נמצא דווקא בזירת התכנון. פרופ' רסאם חמאיסי, המכונה בתקשורת "גורו התכנון" במגזר הערבי, עומד מאחורי תוכניות מתאר נרחבות שיצרו רצפי בנייה ערביים בלב הגליל – בעת שקצב הבנייה ביישובים היהודיים הסמוכים דווקא נחלש. לחמאיסי יש, אגב, גם היכרות אישית עם סמוטריץ' מזירה אחרת: לפני כעשור בלם סמוטריץ' את תוכניתו של חמאיסי להרחבת קלקיליה על חשבון שטח C ביו"ש. שני אנשים שכל אחד מהם מייצג תפיסת עולם מנוגדת לחלוטין באשר לגבולות ההתיישבות היהודית, נפגשים שוב – הפעם בזירת הגליל.
אולי יעניין אתכם
זהו הרקע לתוכנית שהציג סמוטריץ': יעד לאומי של מיליון יהודים נוספים, 40 יישובים חדשים ועשרות חוות. אך השיעור המעניין באמת מההיסטוריה נוגע דווקא לממד הפחות מדובר. לא הקרקע לבדה מיישבת אזור – הפרנסה מיישבת אותו. מושבי הגליל בשנות ה־50 קיבלו מכסות ביצים, והלולים עדיין מפרנסים היום חקלאים ותיקים. המצפים, שהוקמו בלי תשתית תעסוקה, הפכו ליישובי שינה. אותה טעות בדיוק חזרה בכיוון ההפוך באזורי התעשייה הגדולים ביו"ש, שהם למעשה מרכזי לוגיסטיקה ואחסנה שמעסיקים בעיקר פועלים ערבים.
התוכנית לא תוכל להתמקד רק בהתיישבות כפרית קטנה, היא חייבת לשים דגש גם על חיזוק הערים הקיימות. לתת להן הסכמי גג, מתחמי משרדים והייטק, פארקי מדע, ועשרות אלפי יחידות דיור חדשות. חצור הגלילית – שראש מועצתה מגדיר את המשימה הלאומית של ייהוד הגליל כאחת משתי הסיבות העיקריות לתקציבי הענק שמוזרמים אליה – תקדם כ־1,550 יחידות דיור חדשות ותוכניות שאיפה לצמיחה של כ־20 אלף תושבים נוספים. כביש 6 יוארך צפונה – פרויקט תשתית לאומי שיקצר את זמן הנסיעה למרכז הארץ ויחבר בין נהריה, עכו וכרמיאל. לצד הבנייה, התוכנית חייבת לכלול חבילת תמריצים ממשית למעבר צפונה, עם הטבות ייעודיות למשרתי מילואים ומשרתי קבע, לרופאים, לאנשי חינוך ולעובדי הייטק – מהלך שמנסה, לראשונה, לגייס דווקא את האוכלוסיות שהמדינה הכי זקוקה להן בפריפריה.
התוכנית החדשה, ככל שתמומש, תבטיח תיקון: מרכזי הייטק וחוות שרתים במקום לולים ומחסנים. זהו בדיוק המקום שבו ההיסטוריה של הגליל אמורה לשמש קנה מידה. הצלחת ייהוד הגליל הפעם לא תימדד רק במספר היישובים שיוכרזו על הנייר, אלא בשאלה פשוטה וקשה יותר: כמה משפחות יוכלו לחיות שם ולהתפרנס בכבוד, בלי לנסוע שעתיים בכל בוקר למרכז הארץ? זו השאלה שליוותה כל ניסיון קודם, וזו השאלה שראוי שתלווה גם את הציבור שעוקב אחרי הניסיון הנוכחי.
