חג הסוכות, או בשמו המקראי חג האסיף, הוא החג החקלאי ביותר בלוח השנה העברי. סוכות הוא גם החג היחיד שבו אנו מצווים לעסוק בבנייה. והחג המשפחתי הזה, שבו בבתים רבים תתארח המשפחה המורחבת כולל הפיליפינית של סבתא, סוגר לנו את הפינה של שלושת ענפי המשק – חקלאות, בנייה וסיעוד, שתלויים נואשות בעובדים זרים. או אם תרצו, האושפיזין המודרניים.
בזוהר, המקור לנוהג האושפיזין, יש תנאי. אם בעל הסוכה אינו מאכיל את האורחים העניים, גם האושפיזין העילאין – אברהם, דוד ושאר החבורה – קמים והולכים. אז בואו נבחן את היחס שלנו לעובדים הזרים בישראל, האושפיזין החשובים ביותר לכלכלה הישראלית (טוב, אולי השניים בחשיבותם אחרי המשקיעים הזרים). מיליוני אנשים בעולם שמשתוקקים לעבוד כאן, ושאנחנו זקוקים לידיהם כדי לקטוף, לבנות, לטפל בהורינו ולהזניק את המשק.
נתחיל מהסוף: היחס לא טוב, ולא בגלל הסיבות שהמחוקק הישראלי נוטה לחשוב עליהן. מחלקת המדינה האמריקאית מפרסמת מדי שנה דוח על סחר בבני אדם ומדרגת בו את מדינות העולם. רבים בטוחים שהדירוג מודד את היחס לעובדים הזרים, ולכן אם אנחנו לא בדרגה הראשונה, צריך לשפר להם את התנאים. אבל הוא לא מודד את זה. הוא מודד מה המדינה עושה נגד סחר בבני אדם באמצעות חקירות, כתבי אישום וענישה. ולכן בדרגה הגבוהה ביותר (Tier 1) נמצאות מדינות שאולי יפתיעו, כי הן לא נחשבות דמוקרטיות, כמו סינגפור ובחריין. ישראל נכללת בקבוצת המדינות השנייה (Tier 2).
אולי יעניין אתכם
בנושא 1214b
מדיפאואר (MEDIPOWER) – חברת נדל"ן בין שני כוחות מנוגדים
בנושא 1214b
הסכמי אברהם – שש שנים וסייבר אחד
עוד בכלכלה
מניית דוראל ירדה 50% מהשיא. האם זו הזדמנות?
עוד בכלכלה
אשליה במבצע: כשהממשלה מייקרת ומאשימה את המדף
עוד בכלכלה
הדירוג שלי: חמשת הדברים החשובים בכלכלת הממשלה ה־37
עוד בכלכלה
כשהזול עולה ביוקר: גרסת המעצמות
האם זה אומר שאנחנו לא מפנקים מספיק את העובד הזר שמגיע לישראל? ובכן, הנתונים דווקא אומרים אחרת. מעסיק ישראלי משלם על עובד זר 97.6% מהשכר החציוני במשק. בהולנד עובד זר עולה למעסיק בממוצע 95% מהשכר החציוני, בארצות הברית 80%, בפינלנד 68% ובסינגפור – מדינת Tier 1 – העובד הזר יעלה למעסיק בממוצע רק 28% מהשכר החציוני. ובכל זאת המוני עובדים זרים נוהרים לסינגפור בכל שנה. בענף הבנייה הישראלי עובד זר עולה למעסיק 15,605 שקלים בחודש, כמעט פי אחד וחצי מהשכר החציוני של ישראלי. כל מי שעסק בפועל בנושא, אפילו רק כדי לסייע לסבתא להעסיק את הפיליפינית, יודע עד כמה מדובר בעסק בירוקרטי ויקר מאוד.
בישראל המעסיק מחויב להפריש לעובד הזר לפנסיה, למרות שהוא כלל לא אמור להיות כאן כשיגיע לגיל הפנסיה. המעסיק גם חייב לדאוג לו לדיור, ומשלם למדינה אגרות ודמי היתר של יותר מאלף שקלים בחודש. ואת המחיר משלמים כולנו: על פי בנק ישראל, בענף הבנייה חסרים 30 אלף עובדים, על פי הלמ"ס משך הבנייה של דירות חדשות התארך ל־38 חודשים, וההערכות הן שקיצור של כל חודש בזמן הבנייה שווה כ־1,600 דירות נוספות בשנה.
אז למה בכל זאת לא הצלחנו להתברג למדרגה העליונה של המדינות? התנאים לעובדים הזרים פה מצוינים, האושפיזין העילאין יכולים להיות רגועים בנושא הזה. אבל האכיפה כאן ברמה נמוכה מאוד. העונש על סחר בבני אדם בישראל הוא עד 16 שנות מאסר, אך לפי מחלקת המדינה האמריקאית אין בישראל מספיק גורמי אכיפה ייעודיים לנושא, והמדינה, שהכירה בעצמה בעשרות קורבנות סחר בעבודה, לא הגישה כתב אישום אחד נגד סוחר בעבודה במשך ארבע שנים רצופות. וכשכבר יש העמדה לדין וענישה, מערכת המשפט הישראלית גוזרת עונשים של ארבעה, תשעה או 13 חודשים. מישהו אמר רפורמה משפטית?
אבל פרט למטרות הנאצלות של מניעת סחר בבני אדם, ופרט לרצון להתברג ברשימה היוקרתית של האמריקאים, האכיפה חשובה דווקא כדי שנוכל להביא לכאן הרבה יותר עובדים זרים. להגבלת מספר העובדים הזרים בישראל יש שלושה נימוקים נפוצים: דאגה שהעובד הזר ייקח מקומות עבודה לישראלי, סכנת התבוללות, וחשש מניצול לרעה של המערכת באמצעות בקשות מקלט, שהייה בלתי חוקית בתום תקופת אישור העבודה וניסיונות לקבל אזרחות ולרכוב על המערכת הסוציאלית הישראלית.
הנימוק הראשון כשל במבחן המציאות. העובד הזר לא באמת תופס מקומות עבודה של ישראלים. בעבר אף היה היטל מיוחד לנושא. משרד האוצר דרש להטיל מס מיוחד בגובה 15% משכר העובד הזר בנימוק שזהו קנס על המעסיק שבחר בעובד זר על פני עובד ישראלי. הכנסת אישרה היטל של 8%, ההיטל עלה בהמשך ל־20%, ובשנת 2022 בוטל כליל. יושב ראש ועדת הכספים סיכם את הניסוי בדיון: "זו מטרת המס. ההישג – אפס". הישראלי לא הולך לעבוד בחקלאות, בסיעוד ובבניין ואין גם סיבה שילך.
לגבי ההתבוללות, כל עוד יש אכיפה לתנאי ההעסקה של העובד הזר, אני באופן אישי פחות דואג. אני לא חושב שעובד זר שמגיע לכאן לחמש שנים כדי לעבוד קשה ועוזב עם סיומן, יספיק בזמן הזה להתערות באוכלוסייה באופן כה משמעותי עד שיהיה אטרקטיבי בעיני היהודי או היהודייה הממוצעים כבן זוג לנישואים. האם בשוליים יכולים לקרות מקרים כאלה? בהחלט. וכל יהודי הוא עולם ומלואו. ובכל זאת, לא קובעים מדיניות לאומית על פי מקרי שוליים.
נשארנו עם הנימוק האחרון. ניצול לרעה של המערכת קיים בוודאי. יעידו על כך מספר השוהים הבלתי־חוקיים, מספר העובדים הזרים שביקשו מקלט מיד עם נחיתתם בישראל, חובות אבודים אדירים למערכת הבריאות, וילדי העובדים הזרים, שהמדינה נאלצה להסדיר את מעמדם בשתי פעימות כי לא אכפה את היציאה של הוריהם בזמן. אך את הדברים האלה קל יחסית לאכוף. צריך בשביל זה תקציב ותקנים, אך האגרה שהמעסיק הישראלי משלם, שכבר היום גבוהה משמעותית ממדינות ההשוואה, אמורה להספיק כדי לתקצב משטרת הגירה רצינית וכלי מיון טובים יותר לרשות האוכלוסין. ככל שנהיה קשוחים יותר, כך נוכל להרשות לעצמנו להיות נדיבים יותר. יתר על כן, לו השערים ייפתחו, והמעסיק הישראלי יוכל להעסיק עובדים זרים ללא הגבלה, מה שיאפשר לישראלים לעסוק במקצועות שבהם יש לנו יתרון יחסי, הכלכלה הישראלית תזנק, ואיתה גם תשלומי המיסים. הפניית חלק זעיר מהמיסים האלה לגורמי אכיפה ראויים אמורה להספיק.
אולם כדי שהמעסיק הישראלי יוכל להיעזר בכוח עבודה זול לא מספיק לבטל את המכסות, צריך גם לדאוג שכוח העבודה אכן יהיה זול. בסינגפור, כ־40% מכוח העבודה הוא זר, זאת למרות העלות הנמוכה שלו למעסיק הסינגפורי. במדינות המפרץ לא בהכרח משלמים לעובד הזר יותר, ובכל זאת שם הם מהווים שיעור גבוה בהרבה מכוח העבודה. ביחס לשכר במדינות המוצא, העובדים הזרים מרוויחים כאן הון, והם ימשיכו לרצות להגיע, גם אם התנאים יהיו פחות מפנקים. אומנם, כאן אנחנו נכנסים לפעמים לסוגיות של הסכמים בין־לאומיים. מדינות המוצא של העובדים מנצלות את התלות שלנו בהצבעה שלהן באו"ם כדי לכפות על המעסיק הישראלי לתת תנאי עבודה טובים במיוחד לאזרחיהן. אך זה התירוץ היחיד שיכול להיות בעיניי לעיוות הכלכלי שאנו כופים על עצמנו. וכשמבודדים את הנקודה הזאת, כשהיא תישאר האחרונה שעוצרת אותנו מלהעסיק כוח עבודה זול ולהזניק את הכלכלה, וכשהמודעות לכך תהיה גבוהה, אני סומך על הממשלה שתמצא את הדרך ואת העיתוי הנכון לתקן את ההסכמים. רוצים כיפת ברזל? רוצים מערכות לטיהור מים? ותרו על תנאי העסקה מגוחכים.
האושפיזין רוצים לבוא. אנחנו זקוקים להם. הסוכה עומדת, מה שחסר הוא מארח שיפסיק לקנוס את עצמו, יפתח את השער לאורחים, אבל יוודא שהם גם עוזבים בסיום הארוחה.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG
לתגובות: