בשנים שמאז פרוץ המלחמה אנחנו עוברים ביום אחד היקף תהפוכות שמתאים לשבוע, ושנה בכלל נראית כמו נצח. אז למרות שנראה שעבר כאן נצח, זוכרים את ראש השנה הקודם? בדיוק לפני שנה עמדנו בתפילות החג והתפללנו בשברון לב על החטופים. מי יודע מה איתם, מה מצבם. מילות "ונתנה תוקף" נוקבות מאוד – "מי יחיה ומי ימות", ומה איתם? וליד השולחן כיסא ריק וזעקת לב. מי דמיין ששלושה שבועות אחר כך, מתוך התוהו, מתוך השאול, בנס שמעל הטבע – השבויים שלנו ייחלצו בזה אחר זה מבור תחתיות אל החיים.
אורי שזורח עליכם
אנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה, והרוב הוא נעלם. מה יהיה בשנה הזאת, שנה נוספת בתוך מלחמה, איך היא תיראה, מה היא תביא איתה בפרטי ובכללי. ובתוך ענן השאלות אני נזכרת ברגעים המופלאים בהושענא רבה האחרון, עם שובם של החטופים, כשהישועה הופיעה מולנו בעודנו עומדים במטבח עם הבטטה והקולפן והסירים של ערב חג, משתאים מול המסך ומול תחיית המתים הזאת, לא מצליחים להניע בישולים ובעיקר לא מאמינים.
ועכשיו אנחנו מאמינים? אנחנו מאמינים שבשער הזה תבוא שנה מלאת ברכה וישועות וניסים וטוב גדול? אנחנו מאמינים שהשנה קול שופר גדול יישמע וקול מבשר יקרא? והשיר שמתנגן לי הוא "בשעה שמלך המשיח בא ועומד על גג בית המקדש, ומשמיע לישראל ואומר: ענווים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזורח עליכם".
אולי יעניין אתכם
למה בעצם שלא נאמין כשנראה לנגד עינינו את גודל הרגע, הרי הוא כאן? אבל זה ככה. לפעמים בתוך גודל הרגע אנחנו נוכחים, רואים, ועדיין לא מאמינים. בוהים במסך מול הודעה מרגשת, בבשורה הטובה, בתוצאות הבדיקה שמבשרת חיים או בכותרת שמנציחה עוד רגע היסטורי, ומתקשים להאמין.
ראו באורי שזורח עליכם. בלחן המוכר המילה האחרונה חסרה, אבל היא חשובה. עליכם. תעצרו רגע, תביטו זה בזה, תראו את האור שעליכם, של הנוסעים בדרך, הנושאים את הדרך, שמחזיקים כל כך הרבה זמן את תהפוכות הדרך. ראיתם כמה אור נגה מכם? הוא לא נפל מהשמיים, הוא לא הגיע מעצמו, הוא בקע מתוך המאמץ שלכם, העשייה שפועלת שותפות בידיים. הגאולה לא נופלת עליכם, אתם מחוללים אותה במו ידיכם.
אפרופו התפילות שהתפללנו אשתקד וקיבול תפילות, כשאמרנו "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", האמנו שכך נתבשר לאורך כל השנה על חיסול מחבלים בזה אחר זה? כל מחבל וארכי־מחבל, החל ממפקד נוח'בות ועד ח'אמינאי – כל חיסול כזה מטהר את העולם, הרוע מתבער, העולם מתבהר. וכשנעמוד השנה ונתפלל ונחזור על המילים העתיקות שנאמרות כבר אלפי שנים, הן יקבלו תוקף ממשי מאוד, עכשווי מאוד, ורלוונטי מאי פעם. זה מה שקורה פה בשנים האחרונות, העולם נטהר.
שנה רביעית במלחמה. זה נשמע לי יותר דמיוני מכל מה שידעתי לדמיין. לשם השוואה, מלחמת העולם הראשונה ארכה ארבע שנים, כן? אלה המושגים ששייכים למספרים האלה. ותוך כדי האריזות של התרמיל הצבאי הפתוח לקראת סבב מילואים חדש, המילים של הרב קוק נותנות כוח, מרימות לי את הסנטר לאופק גדול ובהיר: ככל שהמלחמה ארוכה, עמוקה, גדולה בכמות ובמהות – כך מתעורר כוח משיח גדול יותר, עוצמת השינוי והגאולה בעולם תהיה גדולה יותר.
הנה עוד זוגות גרביים, וכיפה יפה לחגים, וגופיות צבאיות, ומחזור ליום כיפור, ועם כל פריט שהוא אורז אני מזכירה לעצמי – "אם אין אתם מאמינים". מתי דמיינת שבעלך יתפלל תפילת יום כיפור ברכס גבוה בסוריה, מתי בכלל דמיינת שעם ישראל ישלוט בסוריה, ובהרי לבנון, וברובה הגדול של רצועת עזה, ויציב יד ורגל במעוזי איראן ובמקומות שאסור לומר בקול? את מצליחה לראות שהדרך הארוכה הזאת היא תעלת לידה פלאית של עם?
לפעמים אין אתם מאמינים, כמו בני ישראל במצרים שמקבלים בשורת גאולה ממשה בכבודו ובעצמו והם לא פנויים לשמוע. תבוא מחר ואולי נקשיב, עכשיו צריך לאסוף תבן. לפעמים אנחנו כל כך עמוק בתוך הרגע והציר שאנחנו לא מצליחים לראות שהוא בכלל גאולה.
סימני דרך
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", שיר שמאז ימי האולפנה העליזים הוא חלק מפסקול ההתבגרות שלי. אז העם הזה לא מפחד מדרך ארוכה, אבל היא ארוכה, וכשהדרך ארוכה צריך סימני דרך.
מול השולחן הערוך והחגיגי, אני מתפללת סימנים. זה החלק שאני הכי אוהבת בחג. וגם אם מסביב נשפך ומתלכלך, אני משתדלת להתכנס לבועת הגרעין הזאת שנקראת סימנים. כל סימן מכוון את הלב, מארגן מחדש את התדר, ממקד וממפה עיקר וטפל, מהות וקליפה. דקות קצרות שמשפיעות על שנה שלמה.
בשבועיים האחרונים של אלול היו לי ברוך ה' הופעות וסדנאות ומפגשים עם קהל. ובכל פעם שהבטתי בנשים שעוצמות עיניים בשירה, בתפילה, בכתיבה – הן הניחו סימנים לשנה חדשה. סימון שבילים, חיצים משורטטים בגיר על המדרכה. עכשיו הכיוון הוא קדימה, כאן תזכרי שרצית לפנות, כאן תזכרי שאת רוצה השנה לעלות במדרגות האלה. סמני לך שביל.
איזו מתנה זו שאפשר להתחדש. להשיל את העור הישן והמאובק ולהצמיח אור חדש. בשביל חדש יש גם הרבה לא ידוע, ובדיוק כאן צריך סימנים. פיסות מתוקות של ברכות ואיחולים והמיית לב שהנחנו בבועה גרעינית שממנה נולדת שנה חדשה. יפה ושונה, ומבורכת מאוד.
מחכה בשער
בן השנתיים שלי למד להתרומם על קצות האצבעות ולפתוח דלתות. עד שהוא למד את הטקטיקה, הוא היה דופק ביד קטנה קפוצה על הדלת, שתיפתח. פעם אחת הייתי בחדר וכשפתחתי את הדלת מצאתי את הקטנצ'יק יושב וממתין ליד הסף, במין ודאות פנימית שבעוד רגע יפתחו לו.
אני חושבת עליו כשאנחנו שרים "שערי שמיים פתח". לפעמים מרגישה כמו ילדה שעומדת מחוץ לשער השמיים ונוקשת ונוקשת, ואם הדלת מתמהמהת מלהיפתח אנחנו עומדים על הסף ומחכים ויודעים בוודאות פנימית שאבא שם, ממתין לנו. והוא – אבינו מלכנו – יפתח. בסוף השער ייפתח.
עם ריח ההתחלות כולן אני מתרגשת להתחיל כאן טור חדש, מתפללת שהמילים יגיעו וייגעו, ויהיו ברכה. שנה טובה ומתוקה!
