הפעלתנות הטורקית: אנקרה בונה ארכיטקטורה אזורית משלה

השבוע האחרון המחיש עד כמה טורקיה אינה מסתפקת בתגובה להתפתחויות האזוריות, אלא פועלת באופן אקטיבי לעיצוב הארכיטקטורה האסטרטגית של המזרח התיכון והעולם המוסלמי כולו.

ב-20 באוקטובר הפרלמנט במזרח לוב, שעד לאחרונה שמר באופן עקבי יחסית על מרחק בטוח מטורקיה (שתמכה בעיקרון בשלטון בטריפולי), אישר את מזכר ההבנות הימי שנחתם בין טורקיה לבין לוב ב-2019, הקובע למעשה כי שתי המדינות חולקות גבול ימי. מבט קל לעבר מפת המזרח התיכון עשוי להוביל להרמות גבה סביב הקביעה הגאוגרפית התמוהה הזאת. אך יחד עם זאת, המהלך מלמד על התקרבות משמעותית של תורכיה לממשלה במזרח לוב. הוא מאפשר לאנקרה להעמיק את אחיזתה במזרח הים התיכון – ובדרך מחריף את המחלוקת עם יוון, מצרים וקפריסין, וכן עם ישראל, בשל השלכותיו על זכויות ימיות, משאבי אנרגיה ופרויקטים של חיבוריות אזורית. ההסכם נתפס בירושלים גם כאתגר עקיף ליכולת לקדם מסדרונות ותשתיות אזוריות שאינם עוברים דרך טורקיה.

בתגובה לחשש המצרי הציעה אנקרה לקהיר הסכם תיחום ימי משלה, שלטענתה יעניק למצרים כ-15 אלף קמ"ר נוספים לעומת הסכם אפשרי עם יוון, והיא אף רמזה לאתונה שעדיף יהיה לה לרכוש גז וחשמל מתורכיה, מאשר לתלות את יהבה על פרויקטי ענק עם קפריסין והאיחוד האירופי. בכך מנסה תורכיה מצד אחד לקדם את האינטרסים האזוריים שלה, ומצד שני לתקוע טריז בין המדינות שעליהן היא מאיימת.

במקביל, אנקרה כינסה לראשונה את פורמט R4+E3, המחבר בין תורכיה, מצרים, סעודיה ופקיסטאן לבין בריטניה, צרפת וגרמניה. עצם ההיענות של שלוש המעצמות האירופיות המרכזיות להשתתף בפלטפורמה שיזמה טורקיה מעניקה לה משקל דיפלומטי משמעותי ומאפשרת לה למצב את עצמה כצומת מרכזי בתיאום בין המזרח התיכון לאירופה. מבחינת אנקרה, מדובר גם בהזדמנות להכניס את עמדותיה ביחס לאיראן, לחופש השיט, לתימן ולסוגיה הפלסטינית אל תוך מסגרת בעלת משקל בינלאומי.

אולי יעניין אתכם

עוד מאת אהד מרלין ביחסים מול סעודיה אסור לתת מתנות חינם

עוד מאת אהד מרלין הטרם תדע כי אבדה טהרן? ארה"ב חונקת את הכלכלה האיראנית

ארדואן שואף ליצור ברית אסלאמית מורחבת

עוד במהלך השבוע חתמו טורקיה, קטאר, פקיסטאן ואינדונזיה על מזכר "בדר", שנועד להעמיק את שיתוף הפעולה בתעשיות הביטחוניות, בייצור צבאי משותף, במחקר ופיתוח, בהכשרות ובהעברת ידע. בניגוד ל"ברית מכה", הממוקדת בהגנה הדדית בין מדינות בעלות אינטרסים ביטחוניים משותפים, ל"בדר" יש גם ממד מוסלמי מובהק, המחבר בין טורקיה וקטאר האסלאמיסטיות לבין המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם, ומרחיב את רשת השותפויות של אנקרה אל מעבר למזרח התיכון.

לכל אלה מצטרפת נסיעתם החריגה של בכירי "ברית מכה" לטהראן, לפגישות עם בכירי המשטר האיראני. הפגישה הזו התפרשה כניסיון לעצב מנגנון ביטחון אזורי, כשאיפה לקבוע קווים אדומים מול איראן – ואף כניסיון להבהיר כי תקיפה נוספת נגד אחת מחברות הברית תפעיל את מנגנון ההגנה ההדדית. יחד עם זאת, עצם הגעת חברות הברית לטהראן, לאחר ההתקפות האיראניות והחות'יות נגד חלק מחברותיה, עלולה להיתפס גם כביטוי לחולשתה של הברית ולפער בין ההצהרות הלוחמניות לבין נכונותה להפעיל את כוחה.

אשרור ההסכם הימי עם לוב, כינוס R4+E3, חתימת מזכר "בדר" הביטחוני והביקור המתוכנן של בכירי "ברית מכה" בטהראן מצביעים כולם גם יחד על שאיפה תורכית להרחיב את השפעתה הרבה מעבר לגבולותיה ולבסס את עצמה כצומת מרכזי בין המזרח התיכון, העולם המוסלמי ואירופה.

המענה הישראלי: חזית אזורית מול הארכיטקטורה הניאו-עות'מאנית

ארבעת המהלכים משתלבים גם בתמונה רחבה יותר: טורקיה מקדמת ארכיטקטורה אזורית שמתפרשת הלאה מהמזרח התיכון לעבר מזרח אסיה ואפריקה, שבה היא עצמה נמצאת במרכז – גם כאשר הדבר בא על חשבון שחקניות אחרות. היא עושה זאת מול מצרים במסגרת המחלוקת הימית, מול יוון וקפריסין במזרח הים התיכון, מול ישראל בזירה המדינית והביטחונית, ואף באמצעות יצירת מסגרות המקבילות או משלימות למסגרות מערביות קיימות. בכך היא אינה רק מתחרה בישראל על השפעה, אלא מבקשת לדחוק אותה החוצה מחלק מהמסגרות האזוריות ולבסס לעצמה מעמד מוביל בעולם המוסלמי.

עבור ישראל, הפעלתנות הטורקית מחייבת פקיחת עין מתמשכת ואף בניית משקל נגד משמעותי. ניתן להעמיק את הקשרים עם מצרים, יוון וקפריסין ולבחון פורומים משותפים בנושאי גבולות ימיים, אנרגיה, תשתיות וביטחון ימי, תוך שילוב איחוד האמירויות והודו במקומות הרלוונטיים. במקביל, ניתן לרתום את ארה"ב, את החקיקה השמה דגש על הברית עם המדינות ההלניות, ואף את הקשרים עם הלובי היווני-אורתודוקסי בארה"ב – במטרה לחבר בין מסגרות קיימות העוסקות בגז ובאנרגיה ובין יצירת חזית מאוחדת סביב האימפריאליזם הנאו-עת'מאני של ארדואן.

דחיית ההסכם הטורקי-לובי מצד האיחוד האירופי והערך שוושינגטון מייחסת להלניות, למצרים ולישראל – יכולים לשמש מנוף עקיף לאיזון ההשפעה הטורקית, ולהבטיח שהארכיטקטורה האזורית שתיבנה לא תהיה כזו שבה אנקרה היא השחקן היחיד שמחזיק במפתחות לאזור.

הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית האזורית ב״מיינד ישראל״