במדינה דמוקרטית מתוקנת, אזרח ערבי שחי בה זכאי באופן מלא לכל השירותים האזרחיים, מבריאות, חינוך, רווחה וביטחון, ועד תשתיות מתקדמות ומתן הזדמנויות כלכליות שוות. זוהי אינה מחווה של חסד, המדינה אינה עושה לו טובה, אלא זו חובתה הבסיסית והערכית של המדינה כלפי כל אזרחיה. אך לצד הזכויות הללו, קיים תנאי יסוד שאין בלעדיו בכל מדינה חפצת חיים – נאמנות לאומית לזהותה של המדינה. אף מדינה ריבונית בעולם אינה מאפשרת לאזרחיה לחתור תחת יסודות קיומה, לתמוך באויביה ולשחק משחק מסוכן שפוגע בריבונות המדינה. "בלי נאמנות אין אזרחות" אינה סיסמת בחירות זולה, אלא תנאי קיומי למדינה ריבונית.
מה שמתרחש בשנים האחרונות סביב נרמול רע"ם והפיכת מנסור עבאס ל"גורם מתון", הוא פשיטת רגל ערכית ועיוורון פוליטי מסוכן. מדובר במפלגה שמנהיגה מסרב במפגין להגדיר את חמאס ארגון טרור, ושחבר כנסת מטעמה מעז לכנותו "ארגון צדקה". הדבר הזה מקבל הנמכה בתקשורת הכללית, שמשרתת את הנרמול המסוכן הזה. הסירוב הזה אינו מקרי ואינו מעידה בלשונם. רע"ם וחמאס צמחו בדיוק באותה ערוגה רעיונית של תנועת האחים המוסלמים. מנסור עבאס אינו מתון יותר מאחמד טיבי. הוא פשוט מתוחכם יותר, מדבר בשפה אזרחית ועטוי חליפה ממלכתית. יש צד שמדובר בתופעה מסוכנת יותר, דווקא מצד התחכום שבה.
נזכיר זאת באופן הברור ביותר – גם אם יעמוד מחר מול המצלמות וימלמל הצהרה חלולה שנכפתה עליו, נאמנות לא מוכיחים בריאיון לתקשורת, אלא במעשים ובשינוי שורשי עמוק. ובכלל, ההמתנה המביכה של ראשי האופוזיציה לאמירה כזו מגלה שפל של ממש בפוליטיקה הישראלית. אבל הדיון הפוליטי הרדוד הזה מחטיא לחלוטין את העיקר. הסכנה אינה נמדדת רק בשאלה הטקטית "האם רע"ם תאפשר לצאת למבצע הביטחוני הבא או תפיל את הממשלה". הסכנה האמיתית היא עצם ייצור התלות הריבונית־אזרחית של מדינה יהודית וציונית במוצא פיהם של גורמים שאינם מסוגלים להתנער מארגון טרור כמו חמאס. הפקדת גורל השלטון, ניהול התקציבים ועיצוב המדינה בידי מפלגה שאינה מסוגלת לקרוא לחמאס ארגון טרור, היא אובדן ריבונות דה פקטו.
צריך לשאול ביושר – אחרי טבח שבעה באוקטובר, דבר שלא חווינו מקום המדינה, איך ישיבה בממשלה שתלויה במפלגה כזו היא בכלל אופציה לגיטימית? איך הדיון על אופציה כזו הופך ללגיטימי? איך ייתכן שאנשים שנשאו בתפקידים הבכירים ביותר במערכת הביטחון וההתיישבות כמו רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל ואף מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר – צועדים בעיניים פקוחות לתוך הטרלול הבלתי נתפס הזה? האם בשם הדת המשיחית החדשה "רק לא ביבי" נוכל להכשיר או להצדיק אובדן דרך וערכים שכזה?
אולי יעניין אתכם
כאן בדיוק נדרש חידוד כואב אך חיוני ביותר. הוויכוח שלנו עם אחינו החרדים הוא עמוק, נוקב וקשה. סוגיית הגיוס היא פצע פתוח ומדמם בליבה של החברה הישראלית. עברנו מלחמה קשה, יצאנו לחודשים ארוכים של מילואים, שילמנו מחירים כבדים בדם, בדמעות ובפרנסה, והם פשוט לא היו שם מתחת לאלונקה. אלו הן העובדות הנוקבות, בלי לייפות ובלי לתרץ. נצטרך לפתור זאת בנחישות ובחקיקה חד־משמעית.
אבל עם כל הכעס המוחלט והמוצדק, החרדים אינם האויב. הם "הילד המורד" של התנועה הציונית. יש לנו איתם זהות אמונית, גורל משותף והיסטוריה אחת בלתי ניתנת לניתוק מעצם יהדותם. ההבדל הזה הוא לא גזענות, אלא דיוק שחשוב לדבר עליו. להשוות אותם לאויבינו, או להעדיף על פניהם ישיבה עם מפלגות שלא מסוגלות להתנער מטרור – זהו טירוף הדעת ואובדן דרך לאומי.
כשראשי האופוזיציה מפזרים הבטחות ליבתיות שלא ישבו עם ביבי, שלא ישבו עם החרדים ושלא ישבו עם הערבים, בסוף הם מגלים לתדהמתם שבבליל ההבטחות הסותרות הללו צריך גם להפר לפחות אחת מהן. האבסורד הנורא הוא שברירת המחדל הקלה, הנוחה והראשונה שלהם היא דווקא איזה דייט פוליטי תלוש עם אחמד טיבי ומנסור עבאס. ככה זה נראה כשמחליפים מצפן ציוני בקיצור דרך קואליציוני.
הכותב הוא תושב היישוב שלומית בעוטף עזה, מפקד ולוחם במילואים
